שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בלי חוכמות

    ב"שרלוק הולמס" הופך גאי ריצ'י את הבלש האינטלקטואל לבריון ביבים אינפנטילי. בזכות המשחק המצוין של רוברט דאוני ג'וניור והצנעת השטיקים הילדותיים של הבמאי, זה אפילו מהנה למדי


     

    לטוב ולרע, “שרלוק הולמס" של גאי ריצ'י מציג את הבלש המפורסם בתבל כפי שמעולם לא ראיתם. הג'נטלמן האינטלקטואל מרחוב בייקר נברא מחדש כבריון ביבים נוסח אלה שאכלסו את סרטיו הקודמים של הבמאי ("לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", "רוקנרולה").

     

    כן, מוח העל הוא עתה מתאגרף חובב, בפלג גוף עליון חשוף (העדות ליכולותיו השכליות מתבטאת בחישוביו הזריזים הנשמעים לצופה כיצד לגבור על יריבו בזירה). בנוסף להבלטת ההיבט הפיזי, הולמס גם מנהל אורח חיים של זרוק ודפוק - הבית במספר 221b נראה יותר כמו מאורות הסמים והאלכוהול שבהן התגוררו כמה מגיבורי סרטיו האחרים של ריצ'י - והסרט רומז על כשל חמור בהתבגרותו הרגשית.

     

    אין זו הפעם הראשונה שהקולנוע נדרש לשבירת המיתוס שנברא בכתביו של סר ארתור קונאן דויל. יצירת המופת של בילי וויילדר, “חייו הפרטיים של שרלוק הולמס" (1970), שרטטה דיוקן רומנטי ומלנכולי של הבלש חריף המחשבה, ו"תמיסת שבעת האחוזים" (1976) שביים הרברט רוס לפי ספרו של ניקולס מאייר אף שלחה את הולמס המכור לסמים לטיפול בקליניקה של פרויד.

     

    שלא להזכיר את "פירמידת הפחד" של בארי לווינסון מ-1985, בהפקת סטיבן שפילברג, שפנטזה את שנות העשרה בפנימיה ויקטוריאנית של הולמס ו-ווטסון. לגמרי לא הדימוי קר הרוח והמרוחק שהפך מזוהה עם הדמות הזו כפי שגילם אותה בזיל רתבון בסדרת סרטים משנות ה-40.


    "שרלוק הולמס". לשבור את המיתוס בדרך חדשה

     

    העלילה הפעם מוצאת את הולמס (בגילומו הווירטואוזי של רוברט דאוני ג'וניור) ושותפו-חברו הוותיק ד"ר ווטסון (ג'וד לאו) במאבק מול פושע רב עוצמה הזומם לזרוע אנרכיה בממלכה הבריטית. הפרשיה מפגישה את הולמס פעם נוספת עם איירין אדלר (רייצ'ל מק'אדמס), האישה היחידה שהצליחה אי פעם להערים עליו ולשבור את לבו, ועם המפקח האגדי לסטרד (אדי מרסן, "חופשיה ומאושרת"), שעמו הוא מנהל קרב מוחות המסתיים דרך קבע בתבוסתו של הנ"ל.

     

    גברים במלכודת

    סרטיו של ריצ'י מעצבים דיוקן מיתי של הגבריות הבריטית בצביונה הפיזי ביותר. זו, שהאגרוף, השפה השסועה והפנים הבלתי מגולחים הינם אמצעי הביטוי שלה. כך, ניסיונו לשלב את דמותו המעודנת של הולמס במסגרת המיתולוגית של זכריות בריטית יצרית ואלימה הופכת את הבלש בן המאה ה-19 לתוצר מובהק של המאה ה-21, הפוסט-טרנטינואית, הספוגה בדימויים של פיצוח עצמות, איברים עקורים ובשר קרוע.

     

    אין זה מקרה, לפיכך, שסצינה מרכזית בסרט מתרחשת בבית מטבחיים, שבו מאיים מסור ענק לנסר את הגיבורים שלנו לחתיכות. את מקומם של האינטלקט והחשיבה הלוגית בנוסח המאה ה-19 תופס עתה האיום האולטימטיבי על הביצים. זה לא בדיוק הסרט לצפות בו לעודף שימוש בהכרזה "אלמנטרי, ווטסון".


    ווטסון והולמס. אהבה בלתי ממומשת

     

    "שרלוק הולמס" של ריצ'י תופס את הקשר האפלטוני בין הבלש וידידו הרופא כסיפור אהבה בלתי ממומש בין שני גברים. לאו הוא ווטסון המצודד ביותר בתולדות הקולנוע, וכאשר הולמס שומע על כוונותיו להינשא - הוא נתקף קנאה, ומחבל בנישואים המאיימים בסצנה שכמו נלקחה מקומדיית bromance. הולמס, מתברר, לא רק יודע איך לחשב שיגור ברך מדויק למפשעה. הוא גם זכר אינפנטילי שאינו מסוגל לוותר על בלעדיותו בחייו של החבר-הכי-טוב.

     

    "שרלוק הולמס" של ריצ'י מעמיד במרכזו את החרדה הגדולה של המאה ה-21 - הטרור, והולמס בו הוא סוג של גיבור-על בן המאה ה-19 היוצא להציל את הממלכה מפיגוע המוני. מוזר שסרט שגיבורו הוא אשף התבונה וההיסק נעדר

    לחלוטין את כל אלה. אבל הולמס הוא עתה בלש לעידן משקפי התלת מימד - הרגע הרשמי שבו ויתר הקולנוע המסחרי על השכל לטובת פעלולי ה-CGI - ואויביו (בהם דמות משעשעת של גברתן צרפתי ענק) מייצגים אתגר פיזי, לא מוחי.

     

    ובכל זאת, אף שמעריצי קונאן דויל הם בהחלט לא קהל היעד המובהק של הסרט - "שרלוק הולמס" מספק חוויה מבדרת בהחלט. רוברט דאוני ג'וניור הוא הולמס משוחרר ושובבי מכל קודמיו (עליהם נמנים ג'ון ברימור, מייקל קיין, ג'ון קליז, פיטר קאשינג, כריסטופר לי ורוג'ר מור, רשימה חלקית בלבד) , ואילו ליהוקו של לאו לתפקיד ד"ר ווטסון רק מדגיש את הרגישות הקווירית של הסרט. וכן, ריצ'י הפעם לא מתאמץ להיות מגניב, והשטיקים הילדותיים שלו - שיש המבלבלים בינם לבין סגנון - נדחקים פה, גם אם לא ממש לשוליים. אם לא הבנתם, זה סוג של מחמאה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דאוני ג'וניור. איפה האינטלקט?
    לאתר ההטבות
    מומלצים