שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מונגוליה: לטייל במרחבים של "ארץ בראשית"
    המדינה האסייתית אמנם דלה ביותר במדדים מערביים, אבל עשירה מאוד בנופים ובאנשים נפלאים. מסע בארץ פסטורלית שחי בה עם הנודד בקצב שהטבע יוצר ומכתיב. חלק שני ואחרון

    העמסנו את הציוד על הרכבים ונסענו לכיוון הרי הרגיי מורון שבמונגוליה. בראשו של מעבר ההרים עצרנו ליד אובו, גל אבנים המשמש אתר פולחן, שכמוהו פזורים אלפים לצדי הדרכים.

     

    הם מקושטים בסרטים כחולים, בגולגולות של סוסים, בקרניים של איילים או עזי בר, בבקבוקי וודקה ובסגולות אחרות נגד עין הרע. כל מונגולי העובר על פני אובו עוצר, מקיף את גל האבנים שלוש פעמים ומניח מנחה. גם אנחנו, כמנהג המונגולים, הקפנו ליתר ביטחון את האובו שלוש פעמים, והמשכנו במורד ההר בין יערות מחטניים, גבעות מוריקות ומרבדי פרחים שהשתוללו בצבעיהם.

     

    לקראת ערב הגענו לאזור של מעיינות חמים, שלידו היה הגר קמפ (אוהל נוודים מונגולי) שם התכוונו להעביר את הלילה. הורדנו את התיקים מהרכבים, לבשנו את בגדי הים וקפצנו לבריכות המים העשירות במינרלים, כדי לשטוף את אבק הדרכים - אין תענוג גדול מזה.


    משפחת נוודים ברוכת ילדים בפתח הגר (צילומים: אריה דהן, טבע הדברים)

     

    העדר שעט לעבר המים ופשוט נפל מהמצוק וטבע

    בנסיעה מערבה הגענו אל השמורה הוולקנית חורגו. לקראת העצירה הראשונה ראינו מרחוק אגם מים מתוקים ועדר של מאות כבשים בתוכו. לרגע חשבנו שהעדר שותה מים לאחר מסע נדידה ארוך, אך ככל שהתקרבנו התגלתה לעינינו הזוועה: מאות כבשים צפו על פני המים. כמה מאות מטרים משם, על המצוק, ראינו את הרועים, בעלי העדר, יושבים על הסלע וצופים במראה הנורא. ירדנו מהדרך כדי לקבל הסבר מהרועים על מה שקרה.

     

    שלושת הרועים ישבו חסרי אונים כשפניהם נפולים, והסבירו לנו שהם היו בדרכם עם עדר הכבשים (עדר של למעלה מ-1,000 ראשי צאן) לכיוון האגם. לאחר הליכה של יותר מ-100 ק"מ ללא שתייה, זיהה העדר הצמא את מקור המים ופרץ בריצה מהירה לכיוון האגם.

     

    הרועים לא היו מודעים לכך שגדת האגם הייתה למעשה גדת המצוק הגבוה, והעדר ששעט לעבר המים פשוט נפל מהמצוק וטבע. ראשוני הכבשים שזיהו את המצוק נדחפו על ידי העדר שהמשיך בשעטה, עד שמרביתם נפלו.


    עדר הכבשים צף במים לאחר הטביעה - הצמא גבר על הזהירות

     

    רוב העדר טבע, ובמאמץ רב הצליחו הרועים להציל רק חלק קטן ממנו. כל אחד מאיתנו שלף מכיסו כמה עשרות דולרים, ונתנו לרועים כדי לפצות אותם על עגמת הנפש והנזק הכלכלי שבמציאות שלהם ייקח שנים רבות לשקמו.

     

    שירי ארץ מולדת חתכו את הדממה המוחלטת

    את הימים הבאים העברנו בנסיעה ארוכה בדרכיה היפות של מונגוליה. חצינו הרים, ערבות רחבות ידיים וכפרים מרוחקים, כשמדי פעם עצרנו ויצאנו להליכה כדי לחלץ את העצמות. את אחד המדרונות לעבר המישורים ירדנו בהליכה ובשירה אדירה של שירי ארץ מולדת, שחתכה את הדממה המוחלטת (מחזה סוראליסטי משהו).

     

    לשמע השירה שהדהדה במרחבים התקרבו אלינו רועים רכובים על סוסים עם עדרי הצאן שלהם, והשיבו לנו בקריאות "אינדיאניות" המזכירות סרטים מהמערב הפרוע.


    הטבע בהשתקפות. מרבדי פריחה פורצים מן האדמה בדרכיה של מונגוליה

     

    כשעמדתי שם בלב המרחבים האין סופיים של הערבות המוריקות, באוויר הצלול ונטול הריחות, כשסביבי דממה מוחלטת ולמולי קו האופק המקושט ברכסים צבעוניים - הבנתי את משמעות המושג "ארץ בראשית".

     

    המשכנו צפונה, אל אחד המקומות היפים במונגוליה - אגם חוסגול נור, הקדוש למונגולים ונחשב לאחת מאטרקציות התיירות היפות במונגוליה. אגם זה הוא העמוק ביותר במרכז אסיה, אורכו 136 ק"מ ורוחבו 36 ק"מ, והוא מכיל כשני אחוזים מהמים המתוקים בעולם. הוא מוקף הרים גבוהים המכוסים שלג מרבית ימות השנה, ובהם יערות אורן סיבירי. האגם מנקז עשרות נחלים ומהווה מקור עשיר לדיג, וכן משמש בית למגוון חיות בר.

     

    באזור האגם מתגוררות קבוצות אתניות מעניינות, וביניהן בני שבט הצאטאן, הידוע יותר בכינוי שבט איילי הצפון. בני השבט מתמחים בגידול עדרי איילים. איילי הצפון מספקים את צרכיהם הבסיסיים של בני השבט: הם מספקים להם חלב ובשר, משמשים כבהמות משא, את עצמותיהם מנצלים לבניית כלים ואת עורותיהם ללבוש ולבניית אוהלים. האוהל הוא בצורת חרוט, דמוי אוהל אינדיאני.


    הנשים המונגוליות מכינות בעצמן את יריעות הבד שבהן עוטפים את הגר

     

    על גדת האגם ממוקם הגר קמפ (איך לא...). פרשנו לאור נרות לשנת לילה, עייפים ומותשים מהיום הארוך ביותר במסע.

     

    כובעי גרב מצמר, כלים מעצמות כבשים

    עם בוקר יצאנו לביקור בשבט. מתחת לעצי האורן, לצד האוהלים, רבץ עדר איילים ארוכי קרניים. בני השבט פרסו מיד שמיכות ועליהן עבודות יד שונות: כובעי גרב וגרביים עשויים צמר, כלים מעצמות כבשים ואיילים ועוד. נראה שלא היינו הראשונים לפקוד אותם...

     

    אחרי הביקור יצאנו לרכיבה על סוסים על גדות האגם. מעל האגם התעופפו שחפים ובעלי כנף שונים, צמחיית הגדות הייתה עשירה, ובטווח הרחוק יותר נראו עצי המחט. אחרי שעה של רכיבה הגענו לארוחת צהריים שארגן לנו הצוות המסור שלנו, שיצא לפנינו.


    עדרי איילי הצפון על גדת אגם חובסגול שבצפון מונגוליה, גבול סיביר

     

    חלק מהתפריט היה מבוסס על דגים שהם דגו במי האגם. אחר כך עלינו על הסוסים ושבנו לגר קמפ, שם גם ערכנו את מסיבת סיום המסע. בקבוקי המשקאות החריפים נפתחו, ולאורה של תאורה עמומה פצחנו בשירה ובריקודים. המקומיים לא נשארו אדישים, והצטרפו אלינו במחיאות כפיים סוערות.

     

    למחרת חזרנו דרומה לשדה התעופה בעיירת המחוז מורן, כדי לטוס חזרה לאולן בטור.


    מחנות גרים לתיירים שנבנו עקב עלייה בפופולריות הטיולים למדינה

     

    מונגוליה היא מדינה דלה ביותר במדדים מערביים, אבל ארץ עשירה מאוד בנופים נהדרים ובאנשיה הנפלאים בפשטותם, ארץ פסטורלית, נקייה מכל תיעוש, שחי בה עם הנודד ממקום למקום בקצב שהטבע יוצר ומכתיב ללא כל יומרה - צוהר ל"עולם בראשית".

     


     

    מונגוליה - תעודת זהות:

    • מונגוליה היא ארץ חסרת מוצא לים, התחומה בין סין בדרומה לרוסיה בצפונה, ומשתרעת על שטח של כ-1,566,000 קמ"ר (כשטחה של מערב אירופה).
    • גובהה הממוצע מעל פני הים הוא 1,580 מ'. האקלים בה נוטה לקיצוניות. בחורף הטמפרטורות יורדות עד 30-40 מעלות מתחת לאפס, ובקיץ החום מגיע לעתים עד 40 מעלות (בעיקר במדבר גובי).
    • אוכלוסייתה מונה כ- 2.7 מיליון נפש, כ-40 אחוז ממנה הם נוודים שוכני אוהלים.
    • בירתה היא אולן בטור, והדת השלטת בה היא בודהיזם טיבטי.
    • זוהי ארץ בעלת נופים רבגוניים: ערבות, מדבריות, הרים, נחלים ומאות אגמים.
    • איך מגיעים: הדרך הטובה ביותר היא בטיסה מבייג'ין לאולן בטור. אפשר לטוס גם ממוסקבה.
    • מתי לטייל: העונה המומלצת לטיול היא מיולי עד ספטמבר, אז הטמפרטורות נוחות יחסית.
    • ויזה: ישראלים אינם זקוקים לאשרת כניסה לשהייה עד חודש ימים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עם פשוט ומכניס אורחים
    צילום: אריה דהן, טבע הדברים
    גשר עץ. עדיף לחצות ברגל ולא ברכב
    צילום: אריה דהן, טבע הדברים
    מומלצים