משוגעים, צאו מהמים! שלושה ימים בשלושה ימים

אבל נחזור להתחלה. עם שחר יום רביעי עלינו, חבורת שחיינים קטנה ועיקשת, על סירת דייג עתיקה, ולאחר שיט אל דרום הכנרת זינקנו למים. זה היה תחילתו של משחה מרתוני בן שלושה ימים, בו נבצע שלושה מרתוני שחייה רצופים, כל-אחד בן עשרה קילומטרים, כל משחה בים אחר - מתחילים בכנרת, למחרת בחוף הרצליה שבים התיכון, ולמחרת בים סוף.

חבורת השוחים

אנחנו שישה עשר איש ואישה. אף אחד מאיתנו אינו ספורטאי מקצועי, רובנו גם לא בדיוק צעירים (הגיל הממוצע: 42). מקצתנו אנשי טריאתלון ותיקים, מקצתנו שחייני TI.

 אף אחד מאיתנו גם לא שחה עד כה מרחקים שכאלו. אבל היתרון העיקרי של רובנו שאנו מאומנים בשחיית TI.

הסגנון הזה, בשל הדגש שלו על שחייה רפויה ועל שימוש בשרירי הליבה, ולא על תנועות גריפה נמרצות וזוללות אנרגיה, בדיוק מתאים לאתגר מן הסוג הזה: לשחות למרחקים ארוכים מאוד תוך הוצאת אנרגיה מועטה יחסית.

אימונים לקראת משחה תובעני כזה דורשים זמן רב ונפחי אימון לא שגרתיים. בשיא תכנית האימונים שחינו כ-30 קילומטרים בשבוע, 6 קילומטר בממוצע לכל אימון. שלושה ימים לפני המשחה הגדול עוצרים את תנופת האימונים על מנת לתת לשרירים להשתקם לגמרי, להתנקות מחומצות החלב. ואוכלים הרבה, וכמה שיותר חלבונים ופחמימות. כאפריטיף, אנחנו גם מתחילים לבלוע כדורי מגנזיום שמסייעים למנוע כיווצי שרירים.

דגש על שחייה רפויה ועל שימוש בשרירי הליבה (צילום: ירון ויינשטיין)

יום רביעי - כנרת, המשחה הראשון

קמים בארבע בבוקר. ארוחת בוקר על טהרת הקרפים והשוקולד. אנחנו חייבים להעמיס כמה שיותר פחמימות, בתוך כמה שעות ישרוף כל אחד מאיתנו לפחות 2,500 קלוריות. ב-06:50 אנחנו בתוך המים. האדרנלין בשמיים, אבל צריך להתחיל לאט ולא לתת לו לגרור אותנו לקצב מהיר. המשחה הגדול יצא לדרך.

לאט לאט אנחנו נכנסים לקצב שחייה מתון ויציב. אני משתדל לחתור בתנועות מדודות וארוכות, נהנה מתחושת הגוף הגולש חרישית במים. אני מרים את הראש מדי כמה תנועות, עוקב אחר קיאק הניווט שבראש הטור, ומביט סביב לראות את כל חבריי. דבוקת השוחים העיקשת, נעה בצמידות לקיאקים המלווים.

הפסקה ראשונה אחרי 45 דקות. שחינו 2.4 קילומטרים. הכינרת מסבירה לנו פנים והיא שטוחה לחלוטין. יונקים שקיות ג'ל אנרגיה ושותים בקבוק של משקה איזוטוני. כולם מרגישים מצוין ואחרי פחות מ-4 דקות מאז עצרנו, מתחילים שוב לשחות. הגוף חוזר לקצב שחייה יציב ומתון. שקט סביב, תנועה אחר תנועה. גדולה היא בדידותו של השחיין למרחקים ארוכים.

אבל שלוש שעות וכמה דקות נסתיים מרתון השחייה הראשון. מבחינה פיזית, כולנו מרגישים מצוין וזה סימן מעולה שהרי עוד שני משחים ארוכים לפנינו. בשלב הזה אנחנו עדיין לא יודעים שדווקא חוף תל-אביב - המגרש הביתי של רובנו - יתייחס אלינו למחרת בצורה כה נבזית...

יום חמישי - חוף הרצליה, המשחה השני

המסלול: מחוף הרצליה 5 קילומטרים צפונה עד לחוף ארסוף וחזרה באותו נתיב. זה אומר שבחצי מהמרחק נשחה נגד הזרם. זרם חזק עלול לגרור עיכובים ובעיקר לגבות מחיר אנרגטי גבוה. אבל לשחות רק בכיוון אחד עם הזרם לא עולה על הדעת. לא הרמתי את הפרויקט הזה כדי לצוף 10 קילומטרים עם הזרם. בשביל זה יש מספיק דגים מתים.

קפיצה מקיאק הניווט למים. תחילתם של 10 ק"מ מפרכים (ירון ויינשטיין)

אנחנו נכנסים למים באפלולית של טרם-שחר. חצי שעה אחר-כך השמש עולה לזריחה מדהימה. אבל גם עוצמת הזרם הנגדי גוברת ולפתע נחיל של זבל תוקף אותנו: שקיות פלסטיק, לבנות, שחורות, שקופות, עם חורים, בלי חורים, קטנות, גדולות - כולן מוטחות בפרצופינו. שחייה מגעילה. אך מתקפת הניילון מתבררת כמטרד קטן לעומת הנחיל הבא שתוקף אותנו - מדוזות! הזרם מטיח אותן לעברנו מהר יותר מקצב השחייה, מה שמקטין את זמן התגובה והחמיקה שלנו.

אני מתחיל להבין שהיום הזה לא הולך להיות פשוט. יצאנו לספארי מדוזות ואף אחד לא טרח לספר לנו. מדוזה ענקית בעומק חצי מטר מתקרבת אליי במהירות. אני פותח את הרגליים ונותן לה לעבור מתחתיי. זה היה קרוב. לשחות עם מבט קדימה וחשש מתמיד מפני מדוזות אומר להטיל עומס על הגב התחתון והצוואר. המתח, חוסר הוודאות והפחד מפני צריבה לא מסייעים לשמירה על פוקוס. נוסף לכל הצרות, טלטול הגלים גורם לרוב החבורה להרגיש סחרחורות ובחילות.

אחרי למעלה משעה וחצי של שחייה, העומס הפיזי והמנטלי נותן את אותותיו. עבור שניים מאיתנו זה יותר מידי והם עולים על הסירה מלאי כוויות מהמדוזות. שניים נוספים מפסיקים בהתאם לתכנון מוקדם. בתום חמישה ק"מ, אוכלים שקית ג'ל, שותים, מסתובבים ושוחים חזרה. עוד 5 קילומטרים של שחיית חתירה לפנינו במרק המדוזות והשקיות. אבל הפעם הזרם איתנו. השמש מלטפת במזרח והים נרגע קצת.

השוחים האמיצים. גיבורי המסע חוגגים את סיומו המוצלח (ירון ויינשטיין)

יום שישי - הים האדום, המשחה השלישי והאחרון

מעמיסים את הציוד לסירה. קיאק הניווט כבר מחכה לנו בקו הזינוק, סמוך לגבול הירדני. ב-06.20 אנחנו מזנקים למים. ים סוף קריר ואנחנו מתחילים מיד לשחות נמרצות כדי להתחמם.

מקץ 20 דקות בערך, הים מתחיל לגלות סימני עצבנות. הגלים נמוכים אבל עוצמתיים. הרוח הצפונית בגבנו. הים עולה וגם הרוח חזקה, מידי פעם גל גדול מניף אותי ולאחר מכן אני מרגיש שאני צונח חצי מטר מפסגת הגל למטה.

עכשיו אני יודע איך מרגיש עלה נידף. השחייה קשה. העומס המצטבר של שלושת הימים מורגש. יד אחרי יד. נשימה אחרי נשימה. החבר'ה קודרים מעט, מכונסים בתוך עצמם. הזמן זוחל, הגוף מותש, הרוח שורקת וקר לנו מאוד.

באזור חוף אלמוג, אנחנו חותכים לכיוון החוף כדי לשחות מעל שמורת האלמוגים. נוף הפרחים התת-קרקעי וצבעי הדגים - מעודדים. עיקול החוף שאחרי המצפה התת-ימי הוא עבורי סימן שאנחנו נמצאים פחות מקילומטר מקו הסיום. מגבירים קצב לקראת הסוף. טסים למזח - אל קו הסיום הנכסף. זמן ברוטו של 3:05 שעות. קצב טוב לים קשה.

מאושרים, אנחנו עולים אל סירת המנוע. הים גבוה מאוד והסירה מיטלטלת בחוזקה, אבל אי-אפשר למחוק לנו את החיוך מהפרצוף. אנחנו יורדים מהסירה, לוחצים ידיים, מתחבקים ומתנשקים. עשינו את זה.

• גדי כץ הוא המייסד והמדריך הראשי של TI ישראל , ומנהל ‏פורום השחייה בשיטת TI ב-ynet