ציורי המערות של נדיה: על אוטיזם ואמנות
ציוריה המרהיבים של נדיה, ילדה אוטיסטית שלא דיברה עד גיל תשע, מעוררים את השאלה: האם התפתחות השפה המודרנית באה על חשבון כושר הציור? סריקות מוח, המלמדות על השוני המבני והתפקודי של המוח האוטיסטי, יוכלו אולי לספק תשובה
נדיה, ילדה אוטיסטית שנולדה בנוטינגהאם בשנת 1967, לא דיברה עד גיל תשע. בגיל שלוש גילתה יכולת גרפית יוצאת דופן וציירה ציורים רבים בעיקר של סוסים ובעלי חיים אחרים. רישומיה של נדיה, שנחקרו ותועדו על-ידי הפסיכולוגית לורנה סלפה (Selfe) מדוייקים להפליא ומפתיעים בפרספקטיבה שלהם. כאשר התחילה לדבר ולתקשר עם הסובבים, איבדה נדיה את יכולתה הגרפית המיוחדת.
בשנת 1998 פרסם הפסיכולוג הבריטי ניקולאס המפרי (Humphrey) מאמר שנוי במחלוקת ובו טען כי על סמך הדמיון הויזואלי בין רישומיה של נדיה לבין ציורי המערות, שהתגלו לפני 30,000 שנה (ראו תמונות), ניתן להסיק שיכולת גרפית יוצאת דופן וכושר דיבור אינם עולים בקנה אחד. הדמיון הצורני אכן בולט: נדיה וציירי המערות ציירו בעיקר בעלי חיים ולא אנשים, הדמויות צוירו מן הצד, מרביתם בתנועה, וחלקם כימריים, כלומר כוללים חלקי גוף של מספר בעלי חיים שונים.
האבולוציה של האוטיזם
למה הפרעות מנטליות לא נעלמו באבולציה?
ד"ר גיל גרינגרוז
אם הפרעות מנטליות כל כך מזיקות, ובמידה רבה גנטיות, מדוע האבולוציה לא הכחידה אותן? האם שרידותם של הגנים הגורמים להפרעות הללו מחזקת את מיתוס הגאון המטורף?
לפני כ-135,000 שנה, לאחר מיליוני שנים של שימוש באבנים ליצירת כלי עבודה, החלו הקדמונים להשתמש בעצמות ובצדפים על מנת ליצור קישוטים, תכשיטים ועיטורים. כמאה אלף שנים מאוחר יותר, החלו להופיע במקומות שונים בעולם פסלים וציורי מערות.
האמנות החזותית הקדומה מפתיעה במודרניות שלה. התבוננות בציורי המערה המרהיבים ב-Chauvet שבצרפת, לדוגמה, מגלה שלציירים הראשונים הייתה לא רק יכולת טכנית לייצג צורות, גופים תלת-מימדיים ותנועה, אלא גם כישרון רב וסגנון ייחודי.
הדעה הרווחת היא שהאמנות התפתחה כשפה סימבולית שנועדה לחזק את הקשר והתקשורת בין חברי הקבוצה ולהעלות את סיכויי הישרדותם. רבים מאמינים כי לציירי המערות היה מוח "מודרני", כלומר הם דמו לנו מנטלית בשל יכולת התקשורת שלהם.
לטענת המפרי, אם נדיה יכלה לצייר ציורים מרהיבים מבלי לדבר, אולי גם לציירי המערות לא הייתה שפה מדוברת ומפותחת כמו שלנו. המפרי מאמין שהמוח המודרני שלנו שונה מהותית ממוחם הפרה-מודרני של ציירי המערות וטוען כי לציירים הקדומים הייתה שפה פרימיטיבית שנועדה לתקשורת בסיסית בין אנשים, אך שפתם לא כללה שמות לבעלי חיים, ולכן נדיר למצוא בציוריהם אנשים וכאשר הם מופיעים הם מצוירים בצורה סימבולית כדמויות "מקל".
לחיזוק טענתו בדבר הניגוד בין שפה עשירה וכושר ציור מביא המפרי דוגמאות ממצרים ומסופוטמיה, בהן התגלו יצירות אמנות חסרות פרספקטיבה שאינן משקפות את המציאות, ומתקופת הרנסאנס באיטליה, שהתאפיינה בציורים ריאליסטיים שהיו תוצר של לימוד ואימון. כלומר, עם התפתחות השפה המודרנית, כושר הציור הספונטני והטבעי אבד, ורכישתו התאפשרה רק באמצעות תרגול ממושך.
חשוב להדגיש שהמקרה של נדיה היה ונותר יוצא דופן. בארבעים השנים האחרונות נמצאו ילדים אוטיסטים נוספים עם יכולת גרפית טובה, אך לא כמו של נדיה. במידה ויתגלה צייר מחונן נוסף שאינו מדבר, באמצעות טכנולוגיות הדימות המודרניות ניתן יהיה לאשש או להפריך את ההיפותזה של המפרי בדבר הניגוד בין שפה ובין אמנות.
מה ידוע על מוחם של אוטיסטים?
אוטיזם הוא תסמונת נוירו-התפתחותית הפוגעת באחד ממאה וחמישים ילדים. התסמונת מאופיינת על-ידי בעיות תקשורת, קשיי למידה, קשיים ביצירת קשרים חברתיים, עניין מוגבל בסביבה, התנהגות חזרתית ועודף רגישות למגע פיזי. אוטיזם אינו בהכרח מלווה בפיגור שכלי, נהפוך הוא: לילדים אוטיסטים רבים אינטליגנציה גבוהה מהממוצע.
בשנים האחרונות, עם פיתוח שיטות הדימות המוחי התפקודי, נסרק מוחם של ילדים ומבוגרים הסובלים מאוטיזם. כצפוי, בהשוואה לנבדקי הביקורת, נמצאו שינויים רבים הן במבנה והן בדגמי הפעילות העצבית במוח האוטיסטי:
• אנטומיה: במספר ניסויים נערכה השוואה בין גודל אזורים שונים במוח. התברר כי נפח מוחם של נבדקים אוטיסטים גדול יותר בהשוואה לנבדקים בריאים. כמו כן נמצא כי במוח האוטיסטי ההיפוקמפוס (אזור של המערכת הלימבית המתווך זיכרון) קטן יותר, אך האמיגדלה (אזור של המערכת הלימבית המתווך תגובות רגשיות) גדולה יותר.
• שפה: ילדים אוטיסטים מאחרים לדבר. סריקות מוח מלמדות כי במוח האוטיסטי הארגון הסמנטי שונה. לדוגמא, כאשר נבדקים צריכים להחליט לאיזו קטגוריה שייכת מילה (פטיש - כלי עבודה), ניכרת עלייה בפעילות העצבית ב-inferior frontal sulcus, שבו נמצא אזור השפה על שם Broca המתווך דיבור. במוח האוטיסטי הפעילות העצבית באזור זה נמוכה בהשוואה לנבדקי הביקורת.
כמו כן נמצא כי במוחם של האוטיסטים ניכרה עלייה משמעותית בפעילות העצבית בשני אזורים בקליפת המוח הויזואלית. לעלייה זו היה מתאם ישיר עם מספר הטעויות במטלה הסמנטית. דגם זה של פעילות עצבית הוא כנראה תוצאה של רכישת מילים בלתי-תקינה והתפתחות מאוחרת של מערכת השפה.
• תפיסת פרצופים: כאשר אנו מתבוננים בפרצופים, נדלקת במוח רשת עצבית מסועפת שכוללת אזורים בקליפת המוח הויזואלית, במערכת הלימבית, ובקליפת המוח הקדמית. במחקר שנערך באוניברסיטת ייל מצאו שולץ (Schultz) ועמיתיו דגם פעילות שונה בתגובה לפרצופים במוחם של 14 אוטיסטים: באזור באונה הטמפורלית שמתווך תפיסת פרצופים, המכונה Fusiform Face Area, נצפתה פעילות נמוכה בהשוואה לנבדקי הביקורת.
יתרה מכך, באזורים סמוכים שבמוח הבריא מתווכים ראיית חפצים דוממים, נצפתה עליה בפעילות העצבית. כלומר, אוטיסטים, שאינם נוהגים להתבונן ישירות בעיניו של אדם אחר, מגיבים לפרצופים כאילו היו חפצים גרידא. מאחר ופרצופים עוברים במוח לא רק עיבוד ויזואלי אלא גם אנליזה רגשית וחברתית, ממצאים אלה זכו לסיקור תקשורתי נרחב ורבות נכתב על הבסיס העצבי של קוגניציה חברתית, קרי היכולת להבין את כוונותיו של האחר.
מחקר ישראלי
תסמונת אספרגר: אוטיזם ושכר בצידו
ynet
חוקרים ישראלים הצליחו להוכיח כי אנשים הסובלים מתסמונת אספרגר, הפוגעת בתקשורת הלא מילולית, מתאפיינים ביכולת חשיבה חקרנית יותר. "הבחירות שלהם מונעות על ידי רצונם לדגום את הסביבה, יותר מאשר על ידי תוצאות הדגימה"
ממחקרים שערכה נושין חדג'יקאני (Hadjikhani) מבוסטון עולה כי כאשר נבדקים אוטיסטים מתבקשים לבצע מטלות שדורשות הפניית קשב לפרצופים, דגם הפעילות שנצפה בקורטקס הויזואלי דומה לדגם הפעילות הנורמלי. כלומר, סביר להניח שהממצאים הראשוניים של שולץ נבעו כתוצאה מבעיית הקשב של האוטיסטים.
• קשב, חשיבה וזיכרון: חוקרים מאוסטרליה מצאו כי בהשוואה לילדים מקבוצת הביקורת, לילדים אוטיסטים פעילות עצבית נמוכה בשלושה אזורים בקליפת המוח המצחית המתווכים קשב, פתרון בעיות, וקבלת החלטות (שבעגה המקצועית מכונים "פונקציות קוגניטיביות גבוהות").
הילדים ששכבו במגנט ביצעו מטלה קשה למדי, רוטציה מנטלית של צורות תלת-מימדיות, שדורשת לא רק ריכוז אלא גם תפיסה מרחבית מצויינת. מאחר ולא נצפו הבדלים בפעילות העצבית בקליפת המוח הקודקודית המתווכת תפיסה מרחבית, החוקרים הסיקו כי בעיות הקשב של האוטיסטים נובעות מהשוני בדגם הפעילות בקליפת המוח הפרה-פרונטלית.
במחקר השתתפו רק שבעה ילדים אוטיסטים בגילאים 11 עד 18, ובקבוצת הביקורת תשעה ילדים בני אותו גיל. במחקר אחר שנערך בפיטסבורג נמצאה ירידה בפעילות העצבית בקליפת המוח המצחית של 11 ילדים אוטיסטים בזמן שביצעו מטלות של זיכרון עבודה מרחבי. שני המחקרים מצביעים על שינויים בתפקוד ואולי בחיבוריות בין אזורים בקורטקס הפרה-פרונטלי.
מן הראוי לציין שבמרבית מחקרי הדימות השתתפו מעט נבדקים והממצאים במהותם קורלטיביים, כלומר אין לדעת האם עליה או ירידה בפעילות העצבית באזור ספציפי במוח היא סיבה (או תוצאה) של האוטיזם. יחד עם זאת, יש לקוות שמיפוי המוח האוטיסטי יאפשר בעתיד הקרוב הבנת התסמונת ואולי פיתוח שיטות טיפול חדשניות.
אלומית ישי היא פרופ' לחקר המוח באוניברסיטת ציריך שבשווייץ
לפנייה לכתב/ת 
ראש סוס שציירה נדיה
באדיבות פרופ' אלומית ישי
