שתף קטע נבחר

מערכות היחסים שלי נחלקות לארבעה סוגים

חצי מהעשור הזה העברתי במערכת יחסים מונוגמית. לכאורה זכיתי בפיס - הייתי מאוהבת ובן זוגי היה בידי. האם בהכרח הייתי מאושרת? לצערי התשובה שלילית. סיכום העשור שלי

שוב הסתיים לו עשור. אני עוד זוכרת את עצמי בערב המילניום, דייטלס, רואה את יעקב ומיקי מתנשקים בחדשות ערוץ 2 והופ, כבר 2010. פתאום הבנתי שבין גיל 18 לגיל 28 עבר עליי עשור די משמעותי. זה למעשה העשור בו גיבשתי את תפישת עולמי וטעמי (הקלוקל משנה לשנה) ביחס לגברים, זוגיות, סקס ושאר עניינים שבינו לבינה.

 

עם תחילת העשור החדש מצאתי לנכון לכנס, ביני לבין עצמי, ועדת חקירה ממלכתית לבחינת אירועי העשור האחרון, אירועים שהיו נוראים. להלן דין וחשבון לסיכום העשור, או בשמו הפואטי יותר - "עשור או שאני יורה בעצמי".

 

אני והצד הריאלי שלי לא מתקשרים כל כך, פרט לרגעים בהם אני נדרשת לחשב טיפ בבית קפה או כשאני פוגשת מתמטיקאים ו/או שאר בחורים שאוהבים להתאכזר במוחם בנוסחאות סבוכות. בכל זאת, במסגרת דו"ח זה נבחן מדד האושר בחיי בהתייחס למערכות היחסים בעשור האחרון, שחולקו, באופן מתמטי וסכמטי למדי, לארבעה סוגים (ראו הטבלה המצ"ב), המתארים הצלבה בין תחושותיי כלפי הבחור שהייתי איתו לבין עצם הימצאותו ונוכחותו בחיי; שילוב בין רחשי הלב לבין המציאות הנושכת, אם תרצו; בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי.

  

עם בחור                נטולת בחור

מאוהבת   3 (-/+)     2 (-)

לא מאוהבת  1 (-)     4 (+) 

 

1. כשהייתי עם בחור אך לא הייתי מאוהבת בו: לדאבוני, בעשור האחרון נרשמו מספר מערכות יחסים מדשדשות כאלו. די, אני רואה את המבט הצדקני בעיניים שלכם, אבל אתם יודעים איך זה, לפעמים קל יותר להמשיך מלהפסיק. חוץ מזה, אלוהים הוא עדי - נענשתי מספיק. העונש שלי היה שלא הייתי מאושרת, הרגשתי נצלנית ושקרנית ואשמה באופן תמידי. הקטע הכי נורא במערכות היחסים עם גברים בהם לא הייתי מאוהבת הוא שניסיתי, הו כמה שניסיתי, ניסיתי ככל שהדבר עלה בידי, לזייף את ההתרגשות שהם ציפו לה, אבל כנראה אני שחקנית גרועה אחרי הכל. כבר אמרה איזושהי פליטת ריאליטי שנראתה לאחרונה על מסכינו: "באהבה, כמו במוזיקה, אי אפשר לזייף – שומעים ישר". כן, חרא ושקרים, שניהם צפים על פני המים, ואכן, בדרך כלל מערכות היחסים מן הסוג הזה נגמרו בכך שהבחורים עלו בזריזות על חוסר החשק וחוסר העניין שלי בו וזרקו אותי. אין ספק, אין דבר משפיל יותר מלהיזרק על-ידי בחור בו את לא מעוניינת.

 

2. כשהייתי מאוהבת אך נטולת בחור: נדמה שאלו היו הרגעים הקשים ביותר בקריירה. אהבות נכזבות, לבבות נסדקים, מתרסקים, מתנפצים, נשברים; פרפרים מתים, פנטזיות שנגוזו, חרדות נטישה ושאר מרעין בישין. דמיינו נרקומן מכור להרואין, קוקאין, ניקוטין ואלכוהול גם יחד, שרוי במוסד ממשלתי עגמומי בתוכנית גמילה כפויה. כן, זו הייתי אני כשהבחור התורן איתו יצאתי/הכרתי/שכבתי, ועליו נדלקתי קשות, כשהוא שם עליי זין, לא סימס, לא צלצל, הבריז, איחר, "התקלח", נעלם וכיו"ב.

 

פה יש לציין כמה סיפורי מופת שיזכרו לנצח לשמצה: החל מהבחור הראשון בו התאהבתי (כלומר הלב השבור הראשון שלי) שחקק על ליבי ש"אהבה זה כואב", דרך קשר הזייתי עם קיבוצניק דכאוני הלוקה בנטיות היעלמות מסתוריות, וכלה בכמיהה משונה לזאב אורבני איתו ניהלתי, ממש לאחרונה, קשר סמי וירטואלי-סמי יזיזותי. יהודית רביץ כבר שרה "למה אני מתאהבת תמיד במה שאי אפשר"; אח יהודית יהודית, את מה שאת עוד לא למדת, אני כבר שכחתי. אני נותנת לעצמי עד גיל 30 להתחיל להיות רצינית ולהפסיק עם השטויות. מבחינה אופרטיבית, זה בעצם אומר שהזמן קצר והמלאכה מרובה.

 

3. כשהייתי עם בחור ומאוהבת: חצי מהעשור הזה העברתי במערכת יחסים מונוגמית. לכאורה זכיתי בפיס - הייתי מאוהבת ובן זוגי היה בידי. האם בהכרח הייתי מאושרת? לצערי התשובה שלילית. לצד חוסר ההתאמה שלא הבחנתי בו במשך חמש שנים, אבל בהחלט נתן אותותיו בי, מחשבותיי נדדו באופן תדיר לחברות רווקות תל אביביות עם ציפורניים משוחות בלק אדום וסיפורי "סקס והעיר הגדולה", כמו שהייתי קוראת להן אז. הייתי תוהה (לעיתים גם בפניו) האם זה הגיוני שהוא הגבר האחרון שאיתו אשכב?

 

הרבה מים עברו בירקון המזוהם מאז, אנחנו עברנו לגור יחד, מגורים שהחזיקו בדיוק חודשיים ימים, ובמהרה, גם נפשי הזדהמה: עברתי מטמורפוזה מופלאה, הפכתי לאחת מאותן רווקות תל-אביביות מושמצות, שציפורניה לא ראו אור שמש מבעד ללק האדום שאוטם אותן זה שלוש שנים. לענייננו, למדתי שעצם קיומה של זוגיות לאו דווקא מבטיחה לך אושר. ברור שאני רוצה להיות בקשר רציני, ברור שלא טוב היות האדם לבדו ושטובים השניים מן האחד, אבל באותה מידה – ברור לי היום שעדיף להיות מאושרים בנפרד מלהיות אומללים יחד,ושצרת רבים היא נחמתם של טיפשים.

 

4. כשלא הייתי מאוהבת באף אחד וגם נטולת בחור - באופן מפתיע, אלה היו הרגעים הכי טובים בעשור הזה. אלו היו ימים נפלאים בהם היה לי הכל ולא כלום גם יחד. זה היה זמן האיכות שלי עם עצמי או עם חברות, בלי להיות במתח אם הבחור התורן יתקשר לומר "לילה טוב" או לא; בלי לחשוב על שאלות קיומיות כמו "למה הוא התכוון כשהוא אמר ש..."; ובעיקר, ימים שבהם הלב הוא כמו טאבולה ראסה, לוח חלק, ומאפשר להכניס לחיים מישהו חדש, מה שמילא אותי באופטימיות, שהנה כל רגע זה עומד לקרות.

 

אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק קצת, שבעצם בכל העשור הזה, הייתי הכי מאושרת כשהייתי הכי לבד. לצערי, ובניגוד למנהגי, דו"ח זה יסתיים בקלישאה שחוקה: זה אמנם לקח עשר שנים, אבל יש אור בקצה המנהרה – הימים האלו לבד לימדו אותי לאהוב את עצמי כמו שאני (זה לא היה קל ועלה די הרבה כסף, אם לומר את האמת). היום יש הטוענים שאהבה העצמית שלי היא מעט מוגזמת, אבל כמו שאמר קוונטין קריספ - "כל מטרת הקיום היא להגיע לאיזון בין הדברים המופלאים שאנחנו חושבים על עצמנו, לבין הדברים האיומים שאנשים אחרים אומרים עלינו", לא ככה?

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פרפרים מתים, פנטזיות שנגוזו, חרדות נטישה
צילום: ויז'ואל פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים