מקום של כבוד

יוסי בבליקי השתחרר מהצבא חצי שנה אחרי החברים שלו. בתקופה שלאחר השירות הוא החליט לעשות לעצמו קצת יותר טוב על הלב, אז הוא לקח את הכסף של השחרור, ועם קצת עזרה מאבא הוא נכנס לאולפן עם חברו אלי שאולי פלוס חבר משותף מרמלה, להקליט שני שירים. לראשון קראו "אדי" ולשני "כשנער מגיע לגיל 20".

אמנם "אדי" כבר שודר מעל גלי האתר, אך שם ללהקה של המשוחררים הטריים מצה"ל עדיין לא נמצא. "הרעיונות היו איומים", אומר בבליקי, "היה שם אחד שמאוד אהבתי: 'השמאל הדתי הקיצוני'. אבל בדרך כלל, מה שאני אוהב – לא קורה. עלה רעיון לקרוא לנו פונץ' ולקחנו אותו. לא ידענו מה ואיך זה יהיה. גם לא ידענו אם נחזיק מעמד או לא. בגיל הזה, הביטוי 'להחזיק מעמד' הוא לא שוס גדול, אתה רק רוצה לזוז.

"הלהקה נסגרה חצי שנה אחר כך, כששלום גד השתחרר מהצבא והצטרף. היה מקום קטן בדרום אבן גבירול שקראו לו 'סטאלה' ושם נתנו לנו להופיע. היו נכנסים שם במקרה הכי טוב משהו כמו ח"י אנשים, אבל היינו שוס. התחלנו להקליט דמואים לחברות ולהופיע, וידענו שאנחנו הולכים לעשות משהו ביחד. זה היה לפני המון זמן".

בהחלט המון זמן. כמעט 25 שנה חלפו, ואחרי כל כך הרבה שנות עבודה, ביחד ולחוד, חודש ינואר 2010 יצויין בהיסטורית המוזיקה הישראלית כ"חודש פונץ'". שנתיים לאחר שהוציאה הלהקה את אלבומה האחרון והמוערך, "פינוקיו", מציגה משפחת "פונץ'" המורחבת בשבועות אלה לא פחות מארבעה אלבומים שונים.

 מימין: שאולי, בבליקי ובקר. "טיפול בשוק" (צילומים: עומר שורץ)

ואלה שמות: הראשון הוא "אלבום המצעדים", אלבום הסולו של יוסי בבליקי, שיצא בשנות התשעים ולא הודפס מחדש במשך יותר מ-13 שנים, היוצא סוף סוף מחדש, לשמחתם של המעריצים; "חור בשמיים כחולים", האלבום החי והכפול של פונץ', שהוקלט ב-2007 במהלך "פסטיפונץ'", סדרה של שלוש הופעות שערכו החברים בתיאטרון תמונע בתל-אביב; "דצמבר 2", האלבום השני מתוך חמישה בסדרת המוזיקה לסרטים שיצרו בבליקי וקלידן הלהקה, המוזיקאי והשדרן בועז כהן; ולסיום, "זיכרונות שקורים עכשיו", אלבומה החדש של זמרת הלהקה, דנה בקר, שיוצא גם הוא ממש עכשיו.

את כל המסה הזו יחגגו חברי הלהקה בשורת הופעות, שלוש מהן יום אחר יום. ב-27 בינואר תחזור הלהקה לתיאטרון תמונע בתל אביב, שם תחגוג את "אלבום המצעדים" של בבליקי יחד עם אמיר צורף, מפיק האלבום, שיצטרף בגיטרה ויפיק את הערב. ביום למחרת הם יעלו שוב על בימת אותו מועדון, הפעם לרגל אלבום ההופעה החיה החדש. ב-2 בפברואר יעברו כולם לאוזן-בר שבמתחם "האוזן השלישית", גם הוא בתל אביב, ושם ירימו כוסית ויערכו את מופע ההשקה של אלבומה של בקר.

צבעים מדהימים של אנרגיה

כל האלבומים והשמות האלה, וטרם הוזכרו עוד עשרות אנשים המעורבים בצורה אמנותית כזו או אחרת במשפחת פונץ'. בבליקי (45) מאושר מהכנופייה שהתרחבה במהלך השנים האחרונות. "נהיה מין מצב של סצנה" הוא מאשר, "לרוב זו להקה או זמר שעובד. הוא עושה עוד אלבום ועוד אחד ועוד אחד, ואם הוא בוב דילן אז זה גם כיף לא נורמלי לעשות עוד אחד. אבל מתוך פונץ' יצאה אנרגיה עצומה ויצירתית. היא מורכבת מהחברים ומהחברים של החברים והאמנים המצוינים שקרובים. כל האנרגיה הזו מבקשת ביטוי, היא רוצה לצאת והיא צובעת בצבעים מדהימים את העבודה שלנו".  

במבט לאחור, "פונץ'" היא כל מה שחשבת שתהיה לפני יותר מעשרים שנה?

"אנחנו כל הזמן עושים עדכונים לגבי מה שאנחנו רוצים שיקרה לנו. בגיל 22 רציתי שנמכור 60 אלף עותקים ושנעשה מהפכה ושתהיה להקה חברתית במקום הראשון במצעד. שנים אחר כך רציתי שנעשה כל מה שאנחנו רוצים, בלי להתחשב ב-60 אלף ולא במקום ראשון במצעד ולעשות גם כן שירים חברתיים. בצורה שלנו, בדרך שלנו ובטעם שלנו. הדבר הראשון לא קרה, השני קרה ובגדול. אני לא יודע לסכם דברים כי אני שכחן גדול ותמיד זה גורם לי גמגום מסוים. גם לא בא לי לסכם תקופה. הרווחנו את הדבר הכי קשה, להגשים את החלומות הכי מטורפים שלנו, ועוד אנשים באים לשמוע את השיגעון הזה".

השיגעון הזה הפך לעוף מוזר ונדיר במוזיקה הישראלית לאורך השנים. נורא אוהבים לפרגן לכם, גם האמנים וגם המבקרים. מצד שני, לא קמה פה אף להקה שנשמעת כמו פונץ'.  

"אנחנו לא מקימים בתי ספר ואני גם לא חושב שצריך להישמע כמו 'פונץ''. לא צריך להישמע כמו כלום, צריך להישמע כמוך. בזמן העבודה על 'אלבום המצעדים,' המתנה הכי גדולה שאמיר צורף נתן לי בחיים היא שאתה לא יכול להיות יותר טוב מעצמך. אתה רוצה להישמע כמו דיוויד בואי ואתה רוצה להישמע כמו לו ריד וכמו 'הקלאש'. אבל אם אתה נשמע כמוהם, אפילו לחתונות לא יכניסו אותך כי זה כבר לא הולך בחתונות, העם לא אוהב את זה. זה לא נראה לי כמו מטרה להישמע כמו פונץ' או מישהו אחר. החוט שמוליך הוא באמת כדי לנסות ולנגוע במקום ובחלום שלך. מובן שכולנו מושפעים וזה הגיוני, אבל זה משעמם להישמע 'כמו'. מי צריך את זה?".

שירי עַם לחסרי עַם

בגלל שלא הודפס מאז שנות התשעים, "אלבום המצעדים" של בבליקי הפך עם השנים לפריט אספנים עבור חובבי המוזיקה, למין מיתוס בקופסה שנעלם מהמפה המוזיקלית (למרות שבבליקי לא יסכים עם ההגדרה). "פונץ'" המשיכה בעשור האחרון להוציא אלבומים, להופיע ולעבוד קשה. בינתיים, עוד ועוד פניות הגיעו לבבליקי. גם כאן, דרך קהילות ynet. כולם שאלו מתי יוכלו כבר לקנות את האלבום. עכשיו הם יכולים ובבליקי מבטיח לשמור את העותקים הראשונים לקהל שיגיע לפסטיבל הקטן, לאלה שחיכו כל השנים.

הלהקה באולפן. אנרגיה שמבקשת ביטוי

"הפגיעה של 'אלבום המצעדים' היא כפולה. נתחיל מהציני: מה שאין -  אתה רוצה. יש כל כך

הרבה רעש בעולם, כל כך הרבה אנשים צועקים את עצמם ואתה אומר די, די להידחף לי לתוך כל החורים. ומה שאין יש לו תהודה, הוא הכי טוב שיש.

"כשאני יורד לעומק למה מכל האלבומים, דווקא האלבום הזה נגע באנשים, אז אני חושב על הרעיון המקורי שהיה לי, לעשות תקליט של שירי עם בשביל אנשים שאיבדו את העם. כל האנשים הבודדים האלה שאומרים: 'וואי, הלכה לי המדינה ואולי גם לא היתה לי אף פעם'. לא תיארתי לעצמי שיש כל כך הרבה כאלה. חוזרים בשאלה ובתשובה ונעים בין הקטבים ולא מוצאים מה לעשות עם עצמם. יכול להיות שזה זה. אבל ראבק נו, מיתוס? אלבום מאוד יפה".

אלבום שגם חוזר עכשיו, יחד עם שלושה נוספים.

"זה טיפול בשוק. נהיָה מין מצב נגיש, עם האולפנים הביתיים, בו אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. וזה לא לגמרי טוב, כי כשאתה חושב שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אתה גם תיקח את הזמן שלך. זה מתחיל באהבה ונגמר קצת ביבשה. אני מאוד מקווה שמכת החשמל הזו, של ארבעה אלבומים בחודש, תגרום לכך שבעוד חודשיים נשב לנו במרפסת רגועים ונגיד: 'יאללה בא עוד אחד'. או שלא".