שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    נשיא על סף קדושה

    "אינוויקטוס" של קלינט איסטווד אינו עוד ביוגרפיה קולנועית וגם לא סרט ספורט: זוהי יצירה ייחודית וסוחפת שמציגה את נלסון מנדלה כדמות על-אנושית המבקשת לאחד אומה שסועה באמצעות טורניר ראגבי. שמוליק דובדבני ממליץ


     

    "אינוויקטוס - בלתי מנוצח", סרטו החדש של קלינט איסטווד, הוא ממש לא ביוגרפיה קולנועית של נשיאה לשעבר של דרום אפריקה, נלסון מנדלה, וגם לא בדיוק סרט ספורט. אבל הוא מצליח להיות יצירה ייחודית שמחברת בין מנדלה וראגבי, הספורט הלאומי של ארצו, באופן מפתיע וסוחף.

     

    השנה היא 1994, אז נבחר מנדלה לנשיא דרום אפריקה ובוטל באופן רשמי משטר האפרטהייד, ואולי אין זה מקרה שהסרט הופק בשנה בה הושבע לראשונה נשיא שחור באמריקה. אחת מפעולותיו הראשונות היא הקמת ועדות האמת והפיוס בראשותו של הכומר דזמונד טוטו, שתכליתן היה לחקור את עוולות משטר האפרטהייד ולהבטיח חנינה למי שהודה בפשעיו.

     

    אך במקום לעסוק בהיבט הזה של פעילותו הפוליטית של מנדלה, הסרט - שנעשה לפי ספרו המבוסס על עובדות של ג'ון קרלין, "Playing the Enemy: Nelson Mandela and the Game That Made a Nation" - מתמקד במאמציו של האיש הגדול מהחיים הזה לשקם את נבחרת הראגבי הלאומית כדי לאחד את ארצו. אין זה עניין של מה בכך, שכן הראגבי נחשב לספורט הלאומי של האפריקנרים, הלבנים תומכי האפרטהייד, ואיש - לבנים מאוימים ושחורים זועמים כאחד - אינו רואה בעין יפה את נכונותו של מנדלה לארח את אליפות העולם בראגבי ב-1995.


    "אינוויקטוס". טורניר ראגבי כאירוע מכונן בהולדת האומה

     

    מאחורי המהלך הזה של מנדלה עומד חזון מרחיק לכת: לשלב את הלבנים במסגרת "הסדר החדש" ולהפוך את השחורים מתעבי הספורט הנ"ל לאוהדיו המושבעים, ובתוך כך לאחד את בני כל הגזעים סביב משחק אליפות אחד. לפחות על פי אופן הצגת הדברים בסרט (ובספר שהוא נעשה על פיו), אליפות העולם בראגבי של 1995 היתה לא פחות מאירוע מכונן בחיי האומה הדרום אפריקנית המתחדשת.

     

    נשיא גדול מהחיים

    מורגן פרימן מגלם את מנדלה באופן וירטואוזי (השניים אף נפגשו מספר פעמים מאז שבמסיבת עיתונאים שנערכה ב-1994 הזכיר מנדלה את שמו של פרימן כמי שהיה רוצה שיגלם אותו). הוא מצליח לחקות את עמידתו הזקופה, הילוכו הנוקשה וקולו הרועם, והדמיון הפיזי שלו למקור ההיסטורי הינו ללא דופי. אלא שבגרסה של איסטווד - שיצירתו המצטברת עוסקת בכינונם ומהותם של מיתוסים, אמריקניים על פי רוב - מנדלה אינו דמות בשר ודם. הוא, כאמור, איש גדול מהחיים, דמות מיתית שממדיה הולכים ומתעצמים ככל שהסרט מתקדם.


    פרימן בנעליו של מנדלה. משחק וירטואוזי

     

    מנדלה, במילים אחרות, אינו פוליטיקאי כי אם אבוקה. "אבי האומה החדשה" במלוא מובן המילה. הסרט מתאר אותו כמהלך על סף הקדושה, אדם שמונע מאהבה ולא משנאה למי שכלאו אותו בתא זעיר משך 27 שנה. אגב כך, סצנה מרגשת שבה מבקר קפטן נבחרת הראגבי, בגילומו של מאט דיימון, בתא שבו היה מנדלה כלוא צולמה אכן באתר עצמו; ולהבדיל אולי מביוגרפיה פוליטית שהיתה עוקבת אחר הישרדותו בכלא ברובן איילנד (ע"ע "להתראות בפאנה" של בילה אוגוסט, שבו גילם דניס הייסברט את דמותו של מנדלה) - "אינוויקטוס" מתמקד במאבק מסוג אחר לגמרי.

     

    סרטו של איסטווד מכיל את כל האלמנטים המוכרים של סרטיו - יחסי אב-בן סימבוליים שנרקמים בין מנדלה לקפטן הנבחרת הכושלת הנ"ל, והאופן שבו דמות האב הבוטחת מעניקה גאולה לבני האומה הדחויה והמשוקצת. אך אם הגאולה בסרטיו הקודמים של איסטווד היתה מזוהה עם נפש מעונה, עם נקמה ("בלתי נסלח") ועם ייסורים ואשמה ("מיליון דולר בייבי") - הפעם היא קשורה בפיוס

    וסליחה. פרימן, שרכש את הזכויות לספרו של קרלין ואף שיכנע את איסטווד לביים, מעצב את דמותו של מנדלה כהמשכה הישיר של המיתולוגיה האיסטוודית, על האיש שבא מאי שם (השהות הארוכה בכלא) כדי להושיע קהילה במצוקה.

     

    "אינוויקטוס" (פירוש השם הוא "בלתי מנוצח" והוא לקוח מפואמה של המשורר האנגלי בן המאה ה-19, וויליאם ארנסט הנלי, שחיזקה את רוחו של מנדלה בכלא) הוא סרט גורף ומהנה, שמביא את הסיפור על האיש שכונן את דרום אפריקה כאומה בדרך החסכונית והקלאסית המזוהה כל כך עם איסטווד. באחת הסצנות בו ננזף מי משומרי ראשו של מנדלה המעז לשאול אותו בתמימות לשלומם של בני משפחתו. "בני עמי הם המשפחה שלי", משיב לו מנדלה, ופורש נוגה לחדריו. רק בסרט של איסטווד יכולה דמות להכריז משפט כזה, ולצאת מזה בשלום.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים