פלוגות קול באשה ערווה
אם היינו נאמנים למסורת שלנו, השבת, בכל בתי הכנסת בארץ, גם האורתודוכסים, היו אמורים הגברים לפנות את הבמה לנשים שיובילו את התפילה בשירים ובמחולות, כמו שעשו מרים ודבורה. במקום זה, נשות בני עקיבא מצטרפות למלחמה בשירת נשים
עורי עורי דברי שיר
השבת היא שבת שירה. שבת בה אומרים את שירת הים, ואם תרצו – שבת שירהּ – שבת בה אומרת האשה את השיר שלה. שתי נשים שרות בשבת זו; בקריאת התורה מרים שרה ומחוללת, עם כל עדת הנשים, את שירת הים (טו, כ-כא): "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
ובהפטרה אנו קוראים את שירת דבורה (שופטים, ה א-ג): "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה': שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
אם היינו נאמנים למסורת שלנו, השבת, בכל בתי הכנסת בארץ, גם בבתי הכנסת האורתודוכסים, היו אמורים הגברים לפנות את הבמה לנשים שיובילו את התפילה בשירים ובמחולות.
אבל מה לנו ולנאמנות למסורת...
שולי היקרה, השתמשו בך
בשבוע האחרון ריצד פולמוס חדש-ישן על מסך ynet יהדות: פולמוס "קול באשה ערווה". תנועת בני עקיבא, רצתה להשתתף בצעדת הל"ה אך גם איימה להיעדר ממנה מאחר שבטקס הסיום היו אמורות לשיר חיילות. כדי להסיר ספק מלב, אצהיר שאין לי עניין מיוחד בצעדת הל"ה, אך לעומת זאת, יש לי עמדה ברורה ביחס לשירת נשים. בתוככי הפולמוס כתבה גברת צעירה בשם שולי שוורץ, המכהנת בכמה תפקידי מפתח בבני עקיבא, מאמר שבו היא טענה: "הנשים והבנות בבני עקיבא מובילות סניפים, מדריכים וחניכים, וניצבות בשורות ההנהגה בדיוק כמו הגברים. רק שירה על הבמה באירוע ציבורי נמצאת מחוץ לתחום, ואפשר לחיות עם זה".
אפשר לחיות בלי שירת נשים
האמת היא ששולי צודקת, אפשר לחיות בלי שירת נשים, אבל למה לנו? למה תמיד צריך לחזור לטיעון המטומטם שאומר "אפשר לחיות בלי זה"? למה להגיע לקצה? שולי יקרה, רשימת הדברים שאפשר לחיות בלעדיהם ארוכה יותר מהתור למקדונלדס במוסקווה באמצע חופשת הקיץ. אפשר לחיות בלי ממתקים, אפשר לחיות בלי עבודה מספקת, אפשר לחיות בלי אהבה ובלי מין, אפשר לחיות בלי בגדים. שאמשיך את הרשימה?
לשירת המנון התנועה
שולי יקרה, למה לך להסתפק בצנימים שמחלקת לך הפטריארכיה הגברית שאותה את משרתת בנאמנות? הם שלחו אותך לספר לחניכותייך שנשים יכולות להסתפק במועט ואת היית חיילת נאמנה בצבא "קול באשה ערווה". חשבת פעם למה את מוכנה לחיות רק עם מה שהכרחי, בעודך מעודדת את חברייך הגברים לקחת נתח ממשי מהעוגה?
גם מרים ודבורה ידעו שאפשר לחיות בלי שירת נשים
אבל ממש לא התחשק להם להתאפק. הן שרו. את הטענה המדרשית, הסוטה מהתיאור המקראי, שלפיה מרים שרה רק לנשים, אי-אפשר להחיל על שירת דבורה. דבורה שרה שירה צבאית לכל הקולוגות שלה ולגברים שתחת חסותה. דבורה לא מהססת וקוראת למלכי העמים להאזין לשירתה: "שמעו מלכים האזינו רוזנים... אנוכי אשירה". ורק הבנות של בני עקיבא דוממות.
אה... ושכחתי להזכיר שגם הצבא התכופף והסכים לדחות את שירת החיילות לסוף הטקס, לאחר שפלוגת :קול באשה ערווה" תסתלק. כל הכבוד לצה"ל.
חברותי הפמיניסטיות, זה הזמן לבלוע את הכובע
העובדה שדבורה ומרים הובילו שירה, כמובן מלבבת. תכני השירה מלבבים קצת פחות. קלישאה פמיניסטית ידועה גורסת כי אם נשים היו בשלטון היו פחות מלחמות, פחות תחרויות ופחות ביורוקרטיה. השפה הגברית, כך טוענת הקלישאה, היא שפה כוחנית ואילו השפה הנשית היא שפת השוויון והשיתוף. "אחוות הנשים" עלק.
עיון קל בשתי השירות המושרות השבת מלמד שקלישאות לחוד ומציאות לחוד. שורה אחת בלבד שרה מרים בשירה וכולה הלל על מות המצרים: "סוס ורוכבו רמה בים". שירת דבורה מוקדשת כולה להתפארות הצבאית ולהתחשבונות עם הלוחמים שנשארו בבית. חלק גדול ממעט הגיבורות המקראיות לא היו ממש נשים עדינות הדוגלות בשוויון, חופש ואחוות נשים. מצטרפות לחבורת מרים ודבורה גם עתליה, איזבל, יעל, גולדה מאיר, לימור לבנת ובטח עוד שתיים או שלוש גיבורות שנשמטו מזכרוני.
לטעון שנשים רודפות שלום זה בערך כמו לטעון שהיהודים רודפי שלום – קשה לשפוט את עמדותיו של מי שאין לו יכולת בחירה. ברגע שניתן חופש לנשים – הן שרו מארש צבאי.
אז מה הפתרון? אחריות אישית כבר אמרנו?
אם לבני עקיבא הייתה קצת יושרה, הם היו צריכים להתעקש שחיילות ישירו בטקס הסיום של צעדת הל"ה. שבת שירהּ, טקס צבאי, קצת מסורת לא?!
שי צנוע למשרתות בפלוגות "קול באשה ערווה"
לרגל ההצלחה השיווקית של מצוות "קול באשה ערווה" תרשו לי להגיש לכן פירוש מיוחד לשירת מרים. את הפירוש היקר שלפנינו כתב ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, המאה ה-16):
"ותקח מרים הנביאה וגו'". עכשיו נעשית נביאה, כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה... ומה שאמר "ותען להם מרים", "להן" מבעי ליה למימר (היה צריך לומר), אלא לפי שעל הים באו הנשים למדרגת האנשים בהשגת הנבואה, על כן נאמר להם כמדברים לזכרים".
תראו איזה יופי של מתנה פרשנית – מדוע נכתב בתורה "ותען להם מרים" ולא בלשון נקבה - "ותען להן מרים"? שאלה מעולה, והתשובה היא: כיוון שבאותו יום מיוחד הגיעו הבנות, באופן לגמרי חד פעמי, למעלתם של הגברים. היום היה כל-כך מיוחד, אנחנו היינו כל-כך מקסימות, שהיינו ממש כמו הבנים ואפילו זכינו שידברו אלינו בלשון זכר.
נשמות תועות ויקרות, אם אתן רוצות לשמר מסורת, לשמר הגמוניה גברית – למה שלא תלכו עד הסוף, נסו את זה באקסטרים – יהיה סבבה. ימים טובים טומן בחובו העתיד-עבר שלכן. אין בי כעס על ה"כלי יקר", הוא כתב רק מה שהוא ראה והבין בזמנו. יש לי כאב מהול בכעס על הכניעוּת המביכה שלכן.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תקראו את הדברים של אלי כהן (15) שדיבר על הבחירה החופשית ושל אילן (16) שעסק בהגדרת האני. אני לא יודעת אם אני מסכימה איתם, אבל הדברים דברי טעם והם כמובן גם מעוררים שאלה החשובה לעניינינו, אם נשים שגדלו וחונכו בתנאים של חוסר שיוויון, תומכות בעמדות דכאניות, האם הן עושות זאת מתוך רצון ובחירה חופשית?
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
