כשמקלפים בצל דומעים. איך זה קשור לזוגיות?
חשוב להיות אדם שלם לבד לפני שנהיים אדם שלם בזוג. אבל המעבר לאינטימיות בשניים יכול להיות מפחיד מאוד בגלל הצורך להתמודד מחדש עם דברים שעד כה שמרנו רק לעצמנו
טור הייעוץ של גילי בר בשאלה מתי ואיך כדאי לבן או בת זוג להיחשף מול הפרטנר ולספר על בעיה בריאותית נכון לא רק לגבי אנשים בעלי מצב פיזי או נפשי בעל הגדרה רפואית מדויקת. כניסה לקשר אינטימי במיוחד אחרי שנים במעוז הרווקות מחייבת שינוי בחשיבה. את זה כולנו יודעים.
להכניס אדם נוסף לחיים שלך ברמה כזו, להיות מוכן להכיר אותו לעומק על כל יתרונותיו וחסרונותיו, זה מנגנון שונה ממה שנדרש מרווקוּת. בדידות היא קשה, וזוגיות היא ברוב המקרים מבורכת, אבל המעבר ממש לא חייב ואולי גם לא צריך להיות חלק.
הרשימה הזו לא מגיעה ממקום של מישהי שהרגישה חלשה בבדידותה ועכשיו רוצה לבנות ולהיבנות מתוך העובדה שסוף כל סוף מישהו רוצה להיות איתה. היא אמנם מוצאת את עצמה נפעמת מידי פעם מגודל המעמד, וכן מחכה לגלות ששוב גם היא וגם הוא זייפו אינטימיות וכל זה לא באמת קורה, אבל, וזה אבל גדול - היא יודעת לקבל את הדבר החדש הזה בלי לשכוח מה היה קודם, ובעיקר - שלא היה רק רע.
גם את העובדה שכדי להיות עם מישהו צריך קודם כל להצליח לחיות עם עצמנו רובנו יודעים ובטח שמענו אותה בכנס ניו אייג'י מטריד, אצל הפסיכולוג, מחברה טובה או מקרוב משפחה. זה לא היה קל, אבל אחרי שנים של מאבקים אני יכולה לומר היום שאני מקבלת את עצמי וטובה אליי יותר ממה שהייתי בעבר. זו ככל הנראה גם הסיבה שרק עכשיו, כשמספיק טוב לי איתי, הצלחתי להגיע למקום בו טוב לי עם עוד מישהו.
כמו כולנו, עברתי הרבה תמורות ומהמורות בדרך. סטוצים גרועים וסטוצים טובים. קולות של זכוכית נשברת בעולם הרגשי שלי ושל אחרים. הכאבתי והכאיבו לי, וגם הפקתי הרבה הנאה. הייתי חלשה לפעמים מול אנשים, אבל בעיקר השתדלתי להיות חזקה, חזקה, חכמה - ולבד. זה מעבר לפמיניזם, זו היתה דרכי ללמוד לקבל אותי, לדעת מה אני רוצה לשפר בי כדי שקודם כל לי ולסביבה הקרובה שלי יהיה יותר כיף. כשהרוב טוב ורק הזוגיות חסרה, אהיה מוכנה לחלוק אותי עם עוד מישהו.
משתנה שלא תלוי בדבר פרט לעצמו
לאט ובזהירות למדתי לקבל ביקורת בונה ולא להיבהל מכל שטות. להבין שחברים ומשפחה קיימים כדי לספוג, אבל גם כדי לעזור לנו לטפס למעלה מהמקומות החשוכים אליהם אנחנו מובילים את עצמנו לא פעם ולא פעמיים. למדתי ליצור מעצמי אדם ועולם שלם, שבן זוג יוכל להעשיר אותו ולהצטרף אליו, לא ליצור אותו מאפס. וכמובן, משהו חזק ושלם מספיק כדי שאוכל אני לתרום לעולמו שלו בבוא העת.
עם השינוי בתפישה מצאתי את עצמי ביחד באמת בראשונה בחיי במטבח. זה לא שלא חיבבתי בישול לאחרונה גם ככה, אבל יותר כיף לבשל בשניים ובכלל, פשוט כיף להאכיל יותר מבן אדם אחד. פתאום שניצלים שחיממתי במיקרו עם אורז מלפני שבוע לא נשמעים כמו ארוחה ראויה. אז בעודנו שוקדים יחד על ניוקי ברוטב רוזה, קילפתי וחתכתי את הבצל.
לא ביקשתי ממנו לחתוך אותו בשבילי, למרות שיכולתי. הרי אני מסתדרת לבד, וקצת צריבה בעיניים לא מפחידה אותי. אני יודעת שזה פרט קטנטן, אבל הוא סמלי והזכיר לי שעבדתי קשה כדי להוכיח לעולם ולעצמי שאני עצמאית. אני אמנם משתנה, אבל אחד מהסוג הבלתי תלוי בדבר, פרט לעצמו. אני גם לא בוכה, חוץ מהרגעים האלו בהם מעורב בצל בעניין.
אין לי אפילפסיה, אין לי מחלת נפש שמוכרת בשום ספרות מקצועית, אבל יש לי כמו לכולנו את המטענים שלי, העבר, האופי שלי על כל גווניו, שעוצב מדברים טובים שעברתי וגם מכמה וכמה דברים לא כל כך טובים. ועם כל הביטחון שהתאמצתי ופיתחתי, בכל זאת מכרסם החשש. אינטימיות מצריכה עבודה, מצריכה חשיפה רגשית ואישית. אני אמורה להרגיש מספיק בנוח בסופו של דבר לחשוף עוד ועוד שכבות כדי שהקשר ייבנה לטובה, אבל אחרי שנים של פחדים והתמודדות איתם לבד, לא ברור לי איך עושים את זה.
את האדם החדש בחיי אני מקבלת כמו שהוא ומשתוקקת להכירו לעומק. מצד שני כלפי עצמי אני עדיין לא סלחנית מספיק, ובטוחה שבעצם הדבר היחיד (ויסלח לי אלוהי הכותבים על הקלישאה) שעומד בדרכי אל הקשר הבריא ושם לי מקלות בגלגלים – הוא אני.
שדים גדלים כשנשארים איתם לבד
אני, שכל כך חזקה עם עצמי, בטוחה באיזשהו מקום שאם אפתח את הפנים אל החוץ ולוּ רק מול אדם אחד שאכפת לי ממנו מספיק כדי להראות לו מול מי הוא עומד – הוא יקום וילך, משאיר חור של בריחה מהירה בדלת ושובל עשן.
אמנם גדלתי עם השנים, וממשובות חוסר הביטחון וההערכה העצמית בגובה רצפה שחלקנו אוהבים לטפח בגיל ההתבגרות כבר התנתקתי, אבל כמו כל תהליך, גם זה של שינוי וקבלה עצמית הוא משהו שממשיך להתרחש כל הזמן ומצריך הקשבה ועבודה תמיד.
עכשיו אני מוצאת את עצמי בתוך מציאות שונה מזו שלמדתי להכיר ולקבל. עכשיו אני צריכה לקבל את עצמי בתוך משהו שהוא יותר מאחת, יותר מלבד, ובכל מקרה מאוד שונה ממנו. יש כאן צרכים של אדם נוסף, ומעבר למובן מאליו יש כאן את האופן שבו הוא רואה ותופש אותי – והאופן בו אני חושבת או רוצה שהוא יתפוש אותי.
נראה שהדרך בה החשיפה ההדדית הזו צריכה ויכולה להיעשות היא בעיקר לאט ובזהירות, מתוך תמיכה ויכולת הכלה. לא צריך להפיל פצצות לתוך שום קשר, גם אם הן הפצצות שלי בעיני עצמי בלבד. אולי דווקא הוצאתן לחלל האוויר המשותף תגרום גם לעיניים שלי להביט בהן אחרת.
אולי מבט של מישהו אחר ייתן לי את הפרספקטיבה הנכונה. שדים הופכים למפלצות בלתי מנוצחות דווקא כשמשאירים אותם בחושך איתנו בלי לשתף מישהו אחר, מפני שאנחנו בטוחים שמה שזה נורא מדי, ואנחנו בדרך כלל טועים. עוד מבט יכול להכניס זווית ראייה בריאה ונכונה יותר מהצד. אולי זה לא רע כל כך לבכות כשמקלפים בצל, בעיקר כשיש שם מישהו שמושיט לך טישו בזמן.
העצמאות שלי חשובה לי, העולם המלא שלי שיצרתי לי בלי בן זוג חשוב לי לא פחות. אבל עם התחושות החדשות והקבלה של עוד מישהו פנימה, הגיע הזמן להרשות לבן הזוג, ולא רק לו, לעזור לי כשאני צריכה, בדיוק באופן בו אני רוצה להיות מסוגלת לעזור לחשובים לי, מבלי שהדבר יתויג על ידי כתלותיות או חולשה.
ולסיום נסגור את המטפורה: כשאחת מאחיותיי מקלפת בצלים בשביל תבשיל משפחתי, היא שמה אותם מתחת לזרם המים. זה אולי עושה לכלוך בכיור, אבל זה הופך את כל העניין לצורב פחות. נראה שעם השנים ועם הניסיון לומדים להוריד שכבות ולתת לפנים לצאת החוצה בלי שזה יכאב יותר מדי, במיוחד כשסומכים על האנשים בחיים שלך שיקבלו אותך ושאת/ה כנראה לא דבר מפחיד כל כך כמו שאמרה לך המראה בחדר הריק.
לפנייה לכתב/ת 
