נישא ברוח: פיטר יארו שר לעולם טוב יותר

ארצות הברית ידעה תהפוכות וסערות רבות בשנות ה-60. המתח הגזעי והאפליה בין שחורים ללבנים הגיעו לשיא, ההתנגדות למלחמת וייטנאם הלכה וגברה, הדרישה לשיוויון בין המינים והגזעים התגברה, והמודעות הפוליטית, בעיקר של הצעירים, הלכה וגאתה. 

במקביל למפנה הפוליטי החלה לצמוח בארה"ב רחבת הידיים מוזיקה אחרת, שנישאה על כנפי הרוח אשר נשבה במפרשי ילדי הפרחים. פאנק שחור מפסי הייצור בדטרויט, רית'ם-אנד בלוז חם מהדרום, פסיכדליה הזייתית מהחוף המערבי ועוד. בניו יורק פרחה מוזיקת הפולק, ושלושה חברים - מרי טרוורס, פול סטאקי ופיטר יארו - הקימו את שלישיית הפולק "פיטר פול ומרי", והפכו להצלחה כבירה. שירי המחאה שלהם, ובהם If i had a hammer, Puff the magic dragon - הפכו ללהיטי זהב, כמו גם Leaving on a jet plane שכתב חברם ג'ון דנבר, ועוד רבים. הם ביצעו את שיריו הראשונים של בוב דילן (Don't think twice, it's All-right' וכמובן Blowing in the wind שהפך להמנון תנועת הפולק ברחבי ארה"ב) ובכך עזרו לזמר הצעיר ממינסוטה לקבל הכרה ולהכניס את אלבומו הראשון למצעדים.   

"פיטר פול ומרי" התפרקו מזמן אבל פיטר יארו ממשיך לפעול ולשלב בין מוזיקה לפעילות פוליטית. לאחרונה הגיע יארו לארץ כדי לקדם את פרויקט 'כבוד הדדי', מיזם חינוכי בינלאומי שהוא עומד בראשו, הפועל במספר מדינות בחו"ל ומלמד ילדים לכבד ולהעריך את השוני שקיים בחברה האנושית. מלבד שיתוף פעולה וסיוע מלא מצידה של השגרירות האמריקאית בישראל, הפרויקט משולב במערכת הלימודים בארץ בליווי והתאמה מצד המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט”ח), מוסד ללא כוונת רווח שאחראי על חלק נכבד מתוכניות הלימודים שקיימות כיום בחינוך הממלכתי ובחינוך המיוחד.  

כדי לקדם את הפרויקט בארץ צירף אליו יארו את הזמרים אמל מורקוס ודיוויד ברוזה, ואת מקהלת בנות השלום (בה שרות בנות נוצריות, מוסלמיות ויהודיות) מהמרכז היהודי-ערבי ביפו ל'סיבוב הופעות' בבתי ספר בהם יושק הפרויקט בארץ.

הרגש הבסיסי נשאר - משהו חייב להשתנות

"אחד הדברים המרגשים בעבודה שאני עושה בעשור האחרון הוא לראות בכל כך הרבה אנשים מסביב את אותה פתיחות וצורך בשינוי שאני זוכר שהיתה באוויר בשנות השישים. לאורך השנים שלי כמארגן קהילתי, אם במאבק זכויות האזרח בארה"ב ביחד עם ד"ר מרטין לות'ר קינג, אם בתנועות השלום, הנשים או במאבק כנגד האפרטהייד - ההרגשה הזאת היתה שם. הרגשה שמשהו חייב להשתנות. והיום, כשאני מסתכל על הילדים האלה בישראל וברשות הפלסטינית, אני פוגש את אותו הרצון, את אותו הצורך הבסיסי שניתן להם אפשרות לגדול בלי להיות מוקפים בפחד אחד מהשני”. 

קשה להתווכח עם יארו, גם אם לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שהוא עוד אורח פורח שמגיע לכאן להשכין שלום ובורח. אבל יארו, עם כל ההיפיות שבו, חוץ מהיותו מוסיקאי הוא גם פעיל בקהילות כבר למעלה מארבעים שנה. כמארגן קהילתי הוא לקח חלק בחשובים ממאבקי המחאה והשינוי של רבע המאה האחרונה, כולל צעדה יד ביד עם מרטין לות'ר קינג שבסופה נשא המנהיג השחור את נאומו המפורסם "יש לי חלום", והופעה בפני המוני בצעידת השלום המפורסמת בוושינגטון כנגד המשך הלחימה בוייטנאם ב-1971.

פיטר יארו וקהל אוהד בבית הספר גני יער בלוד (צילומים: נויה שגיב)

"התוכנית שלנו כבר פועלת בארה"ב, אוסטרליה, סין ודרום אפריקה. היא לא תרופת קסם אלא כלי, כלי מיוחד במינו בגלל השימוש במוסיקה. מוסיקה היא מפתח אוניברסלי להיכנס לליבם של ילדים בכל מקום. כרגע אנחנו עובדים בישראל בארבעה בתי ספר: בית ספר יהודי, בית ספר פלסטיני, בית ספר יהודי עם ריכוז רוסי גדול, ובית ספר ערבי ישראלי. ואתה יודע מה? כשאני מסתכל על הילדים האלה מתרגשים, משהו זורח להם מתוך העיניים, אותו סוג של תקווה שחשתי כשצעדתי עם מרטין לות'ר קינג. תקווה שדברים יכולים להשתנות לטובה, וזה לא מגיע מההיגיון, אלא מהרגש, ההשראה הזו, שנותנת יכולת לאנשים לחוש שהאהבה מסביב מתגברת על הפחד.

"לשם כך אנו משתמשים במוסיקה. לא כדי לבדר אותם, לא כדי לעלות לבמה ולומר הנה, תראו, אני יודע לנגן. אלא מוסיקה של קולות רבים, של אנשים שחולמים יחד, מקווים יחד ומשתפים איש את רעהו בחלום הזה. כאן טמון כוחה של המוסיקה כחלק מתהליך חינוכי שמלמד ילדים לכבד אחד את השני, להעריך את השוני ולהעריך אחד את השני. לא בגלל כסף או כבוד אלא מתוך הכרה בערכנו כבני אדם”.

יארו לא הגיע לכאן לבד. איתו בא צוות של חמישה אנשי חינוך, ביניהם מפקח התוכנית הפדגוגית מארק וייס, איש חינוך בכיר ומנהל בתי ספר ממדינת ניו יורק; ויו"ר והמייסדת המשותפת של פרויקט 'כבוד הדדי' ומי שאחראית על תכנון ובניית המערך הפדגוגי של התוכנית, ד"ר שרלוט פרנק.

מוזיקה לא כבידור אלא ככלי חינוכי. הופעה בבית ספר באל רשידייה

לחנך להתנגדות לאלימות

ד"ר פרנק כונתה בארה”ב 'המחנכת של המחנכים'. כל חייה עבדה במערכת החינוך הממלכתי של מדינת ניו יורק (המונה כ-4.5 מיליון ילדים ונערים עד גיל שמונה עשרה). היא נודעה לפני כעשרים שנים, כששינתה את תוכניות הלימודים בכל בתי הספר במדינה יחד עם ראש העיר ניו יורק דאז, אד קוץ'. הם עשו זאת בתגובה למקרי האלימות ולניכור ולהתעלמות שפשו בחברה, כפי שבאו לידי ביטוי עוד ב-1964, אז נרצחה תושבת מדינת ניו יורק, קיטי ג'נוביסי. ג'נוביסי הותקפה במרכז הרחוב ברובע קווינס בשעה שלוש וחצי בלילה, ומקרה זה זיעזע את הציבור האמריקני ונחקק בזכרון הקולקטיבי של החברה כיוון שג'נוביסי בת ה-29 זעקה לעזרה לאחר שנדקרה, ולמרות ש-38 שכנים שמעו אותה ואף ראו את המתרחש, איש לא עזר לה. הרוצח ברח מן המקום וחזר לאחר כמה דקות כשהוא חבוש כובע גדול כדי שהשכנים לא יזהו אותו. הוא חיפש את ג'נוביסי שהצליחה לזחול בינתיים לפתח ביתה, ושם המשיך לדקור ולאנוס אותה. לאחר שלושים דקות עזב את המקום ללא מפריע ונעלם. רק אז הודיע אחד השכנים למשטרה. ג'נוביסי נפטרה בדרכה לבית החולים.

בעקבות הרצח הוקם מוקד 911, אך למרות הזעזוע נמשכו הרציחות והתקיפות. ראש העיר קוץ' וד"ר פרנק החליטו לפעול במטרה לחנך את אזרחי העתיד לגלות אחריות על עוולות ואלימות המתרחשים סביבם. “לאורך ההיסטוריה, יותר מדי אנשים ביותר מדי פעמים לא עשו דבר כשהיה עליהם להתנגד בכל הכוח. אני מאמינה שהחינוך שפרויקט 'כבוד הדדי' מעניק לילדים הוא המשך ישיר לדרך שלי במערכת החינוך ומדבר על אותה אחריות חברתית בדיוק", מסכמת ד"ר פרנק.

זה אינו הפרויקט הראשון שלה עם יארו. עוד בטרם עזבה את עבודתה הקודמת, הקימו יחד תוכניות פדגוגיות המשתמשות במוסיקה בנושאים דומים, שרצות עד היום במערכת החינוך האמריקנית. היא רואה בתוכניות מסוג זה חלק הכרחי ממערך הלימודים: “המטרה שלשמה הכנסתי את תוכניות המוסיקה המיוחדות לבתי הספר בניו יורק היא שיסייעו לתלמידים ללמוד. מוסיקה נותנת תחושת 'ביחד' ומחברת בין כולם, כך שהאווירה הכללית השתפרה מאוד ועקומות הלמידה בהתאם".

תמיד מוקף ילדים. "פיטר פול ומרי", 1965

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

לקראת סיום ביקשתי מיארו שיסביר מדוע בעצם חשוב ללמד ילדים לא לצחוק ולהתעמר אחד בשני, אלא לכבד את השוני האנושי. "אין ילד, עני או עשיר, שחור או לבן, שלא סבל בילדותו מחוויה של בריונות וניכור חברתי. הטראומה של הילד הנפגע, או של ילד המקבל מסביבתו לגיטימציה להתנהג באכזריות כלפי חבריו, מטביעה קודים התנהגותיים שמתפתחים לאורך ההתבגרות וההשתלבות שלנו בחברה. לכן הלימוד של קבלת השונה בגיל רך הוא קריטי", מסביר יארו.

אנשי צוותו של יארו פירטו באוזניי במשך שעה את התרגילים ומערכי השיעור שלהם. נרגעתי. אני, כמוהם, שבוי כעת בחלום של יארו לעתיד טוב יותר. לרגע אחד נשפתי החוצה את המציאות הישראלית שבי, שאפתי אויר והאמנתי. ולמרות שהמציאות הישראלית בה אנו כולנו חיים נושפת בעורפנו את נשיפות האימה שלה מדי רגע, נזכרתי בעקרון היהודי של חשיבות האמונה והחתירה האקטיבית לעולם טוב יותר. כאשר נשאל בעבר מה מניע אותו לפעול כה רבות למען הקהילה, השיב יארו שזו מסורתו היהודית והמושג של 'תיקון עולם' שתמיד האמין בו. "תיקון עולם עבורי זה קודם כל להבין שכדי לחוש את האושר האמיתי בחיים אדם חייב לרפא את העולם שלו. להכיר בכך שלאנשים יש את הלגיטימציה להיות הם, עם הזהות והמורשת הייחודית להם. ולהבין שלכל אחד מאיתנו יש את הזכות והחובה גם יחד לפעול ליצירת משהו שיביא לחברה צודקת, בטוחה ואוהבת יותר לכולנו".  

• שיר הנושא של הפרויקט, "אל תלעגו לי", בגרסתו הבינלאומית