שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צעד גדול
    החוכמה המקובלת גורסת שהאסטרונאוט הישראלי הראשון נשלח לחלל רק בשירות האגו הלאומי, אבל אילן רמון ערך על סיפון הקולומביה ניסוי חשוב בקנה מידה היסטורי. שבע שנים אחרי הסוף הטרגי מדבר פרופ' יואב יאיר, שאייש את הקונטרול המדעי של נאס"א מהשיגור ועד ההתרסקות, על הצד הפחות מוכר של אסון המעבורת: סיפור ההצלחה

    בדיוק שבע שנים לפני צאת הגיליון הזה, ב־1 בפברואר 2003, התפרקה המעבורת קולומביה בכניסה לאטמוספירה. אם הייתם אז בחיים והיו לכם עיניים ואוזניים תקינות, התאריך הזה מקוטלג אצלכם בתיקיית הזיכרון הלאומית כיום שבו נהרג האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון ז"ל. אם הייתם קצת יותר בעניינים, אתם בטח יודעים לספר שתקלה שהתרחשה בהמראה באה לידי ביטוי קטלני דווקא לקראת הנחיתה, ומה שהיה אמור להיות יום חג כחול־לבן הפך ליום אבל שחור משחור.

     

    האמת היא שגם אם מכירים קצת יותר או קצת פחות את פרטי היום ההוא, רובנו משתייכים להמון שיודע לפלוט רק כמה משפטים שגורים בנושא, ולסכם בכמה מילים את אחת מהאופרציות הכי גדולות ומורכבות שמוציא לפועל המין האנושי. ואם כך, אולי באמת הגיע הזמן להבין על מה ולמה היתה משימה STS-107 של המעבורת קולומביה, מה היה חלקו של אילן רמון בה - ואיך זה שכל העסק הסתיים בלהבות ארוכות ששרטו את שמי טקסס. אחרי מותו של רמון הבן השנה, אולי אפשר למצוא בזה נקודת אור בודדה בסיפורה הטרגי של המשפחה.

     

    מי שהואיל לגולל את הפרטים הפחות ידועים בסיפור הוא הפרופסור יואב יאיר, דיקן פיתוח וטכנולוגיות למידה באוניברסיטה הפתוחה, שהיה מתאם פרויקט הניסוי הישראלי על המעבורת. הנה כבר כאן מתחילים להתברר חלקי מידע, אבל לפני כן, בואו נתיישב כמו שצריך על ציר הזמן.


     

    באזור אמצע־סוף שנות ה־90 - מתוך שאיפה של מפקד חיל האוויר דאז איתן בן אליהו, ועל רקע הסכמה כללית בין ביל קלינטון לשמעון פרס - בשלו התנאים לשליחתו של אסטרונאוט ישראלי ראשון לחלל. מרגע ההחלטה החל לנוע הפרויקט בשני ערוצים במקביל. לו"ז אחד קבע חיל האוויר, ומטרתו היתה להציג מועמדים ישראלים לקורס אסטרונאוטים של נאס"א שנקבע ליולי 98'; בערוץ השני פנתה סוכנות החלל הישראלית לאוניברסיטאות שונות שיציעו לה ניסוי מדעי. אם לא ברור לכם מה הקשר בין הדברים, אז כדאי שתדעו שנאס"א לא לוקחת טרמפיסטים. כדי שאדם הנבחר להשתתף בקורס האסטרונאוטים ימצא את מקומו על המעבורת, הוא חייב להיות אחראי לניסוי שתהיה בו תועלת למדע ולמין האנושי. גודל המעמד הפך את הפרויקט לבעל חשיבות ישראלית לאומית, והוא זכה למימון ממשלתי.


     

    מכל ההצעות שהגישו האוניברסיטאות נבחר ניסוי של החוג לפיזיקה ולמדעים פלנטאריים באוניברסיטת תל אביב, שנועד לבדוק את השפעת האבק המדברי על האקלים. אחרי הבחירה בניסוי שלה קיבלה האוניברסיטה תקציב וניהלה את הרכש, את הכשרת כוח האדם, ובסופו של דבר גם את ביצוע הניסוי בפועל.

     

    הוגי הניסוי היו הפרופסורים יהויכין יוסף (ז"ל) וזאב לוין. האחרון היה המנחה בעבודת הדוקטורט של הפרופ' יואב יאיר, שעסקה בפיזיקה של האטמוספירה והחלל. על סמך ההיכרות הזאת פנה לוין ליאיר בסוף 97', והציע לו לעזור בתיאום הפרויקט. "משהו בהיקף של חצי משרה", הוא אמר. "אי־מיילים, תיאומים, תקציבים, כאלה". בתור ילד חנון־חלל משנות ה־70 שעדיין שומר את המחברות עם גזירי החלליות אפולו וג'ימיני, פרופ' יאיר לא התכוון לסרב להצעה כזאת. מה שהוא לא ידע אז, במהלך אותה שיחה, זה שהחצי משרה ההיא עתידה לבלוע את כל מי שהוא בשש השנים הבאות.


     

    אחד בשביל עולם

    כרטיס הכניסה של אילן רמון אל סיפון המעבורת קולומביה היה כאמור ניסוי מדעי, MEIDEX בשמו הרשמי. בלי לרדת ליותר מדי פרטים, לב העניין הוא מצלמה ייחודית שמצלמת ענני אבק מהחלל בשישה אורכי גל בו־זמנית, ומתעדת גם את האור המוחזר לחלל מענני אבק וגם את כמות האור החודרת את אותם עננים כלפי מטה, אל הקרקע. בסוף שנות ה־90 נחשב הניסוי הזה לחלוצי, כי בדקו במסגרתו אם מעקב מהחלל אחרי ענני אבק בכלל אפשרי.

     

    בכל רגע נתון יש באטמוספירה שלנו מיליוני טונות של אבק שמשפיעים על העננים - אחד הגורמים המשמעותיים בכל הקשור למאזן האנרגיה באטמוספירה. מעל האוקיינוס האטלנטי שטות פלומות אבק ענקיות שנישאות ממדבר הסהרה אל העננים שמעל הים, ותופעה דומה מתרחשת במזרח הכדור עם סופות אבק שמתרוממות ממדבר גובי בסין ונסחפות מזרחה לאוקיינוס השקט. כמויות מסוימות של אבק מעודדות גשמים, בעוד שכמויות מעל ערך מסוים דווקא מדכאות משקעים (עניין סבוך של התעבות, לחויות ומשקלים). בשורה התחתונה, כשיש יותר מדי אבק הענן נחנק, משתטח ומקבל תכונות של מראה. כתוצאה מכך, בשעות היום הוא מחזיר את הקרינה לחלל, מה שמסייע בהתקררות האטמוספירה. אבל בלילה התהליך הפוך: החום שפולטת הפלנטה נשאר כלוא מתחת לענן, והטמפרטורה עולה. היום אתם מכירים את זה כאפקט החממה ונוהגים בהיברידית, אבל בתקופה ההיא זה היה תחום שהטריד רק את המדענים שעסקו בו.

     

    באותם ימים, כשהמידע סביב ההתחממות הגלובלית היה בחיתולים, זאת היתה מטרת הניסוי: לבדוק כמה אבק יש, לאן הוא זז, באיזה גבהים, ומה כל זה עושה לעננים. הנתונים האלה נכנסו כמקדם במשוואה שמסבירה את מעבר הקרינה באטמוספירה, שמצידה נכנסת למשוואות הגדולות של מערכת האקלים. זה כבר קירב את המדענים לתשובה לשאלה האמיתית שעניינה את נאס"א, והיום מעניינת גם אתכם: מהו האקלים העתידי בפלנטה שלכם. וזה כבר שווה מקום על מעבורת חלל, בלי שום ספק.

     

    בסדר העדיפות של המשימות המדעיות שציפו לקולומביה בחלל זכה "מיידקס" להתברג במקום השני מתוך 80. הערכיות הגבוהה שלו נבעה מכך שעסק כזכור בנושא חם שהפך מאז ללוהט, וגם - אי אפשר להפריד - בגלל שהיה ניסוי מדעי ישראלי ראשון בנאס"א, בניצוחו של האסטרונאוט הישראלי הראשון. רק מה, הוא היה יכול להתבצע בשעות האור בלבד. לשעות החשכה נועד ניסוי נוסף שכלל תיעוד תופעה אטמוספירית גבוהה מעל סופות ברקים, שאליה עוד נחזור.


     

    תפקידו של פרופ' יאיר בכל הסיפור הזה היה, ובכן, כל הסיפור הזה: להוציא את הניסוי לפועל. הזווית האישית שלו מאפשרת הצצה נדירה אל סדרי הגודל שאיתם מתמודד אדם שבא במגע עם גוף כמו נאס"א; בהיותו איש הקשר היחידי (POC) בין הסוכנות האמריקאית לצוות הישראלי, תפקידו היה לנהל את התיאום המתמשך בין כל הגורמים: אוניברסיטת תל אביב, סוכנות החלל הישראלית, אורביטל (החברה האמריקאית שבנתה את המצלמה), ונאס"א. בכל אחד מאלה פעלו עשרות ומאות נפשות, אילוצים נפרדים וייחודיים, ואלפי דפים של ספסיפיקציות ונהלים.

     

    מרגע שאילן רמון סיים את קורס האסטרונאוטים, החל הקשר הישיר שלו עם הצוות המדעי הישראלי. המבצע צבר תאוצה, ורמון היה מעורב בכל ההחלטות בתוקף היותו מקור הידע לסדרי העבודה הנהוגים בארצות הברית. בסך הכל דובר בארבע שנים של הכנות בפועל לכל הצוות המעורב - מ־1999 ועד ההמראה בתחילת 2003 - שכללו אי־מיילים ושיחות ועידה בימי עבודה שמתחילים בחמש בערב בגלל הפרשי השעות, חיים על הקו תל אביב־אמריקה, אימונים, סימולציות, בדיקות טכניות, הכשרות בטיחות טיסה, ישיבות, תיקונים ובדיקות חוזרות. היה נדמה שזה לא ייגמר אף פעם.

     

    אלא שב־16 בינואר 2003 תמה עבודת ההכנה, והמעבורת קולומביה עמדה על כן השיגור בקייפ קנאברל, פלורידה. אילן רמון ועוד שישה אסטרונאוטים ישבו חנוטים בחליפות החלל וחגורים למושבים. בגב המעבורת, על גשר קטן ומאחורי דלת שנשלטה בידי האסטרונאוטים, היתה מותקנת המצלמה של ניסוי מיידקס.

     

    הצוות הישראלי הקרקעי עמד בהיכון במישן־קונטרול. לא זה המפורסם ביוסטון, אלא אחד קטן יותר בגודארד ספייס פלייט סנטר, במדינת מרילנד. חדר המבצעים הזה, שנקרא בקיצור POCC, הוקדש לצוותי הניסויים המדעיים. במהלך המשימה היו עתידים לתפקד בו 30 עד 40 איש אונליין ללא הפסקה. בצוות הישראלי, שמנה שישה, עבדו שני אנשים במשמרת. בהאנטסוויל, אלבמה, עמדה בהיכון קבוצה נוספת של אנשים בחדר מבצעים שהוקדש לקבוצה נוספת של ניסויים. במישן קונטרול ביוסטון ובאתר השיגור בקייפ קנאברל ישבו דרוכים עוד מאות אנשים. זאת היתה אופרציה אדירה שהתנקזה לרגע קצר אחד: 3, 2, 1, ליפט־אוף.

     

    הצליל של השקט

    הרגע הקריטי בכל הסיפור התרחש 82 שניות אחרי השיגור. חתיכה מאחד משלושת הטילים הנתיקים, שנועדו לשחרר את הקולומביה מכוח המשיכה של כדור הארץ, התנתקה ופגעה בכנף השמאלית של המעבורת. אירוע כזה כבר קרה עשרות פעמים בעבר, ולכן נחשב לשגרתי יחסית. צוותי האנליזה ניגשו מיד לעבודת ניתוח הנזק, ואפילו נשלח וידאו לצוות בחללית. אף אחד לא היה מודאג מדי באותם רגעים. גם בצוות הישראלי, שהתנסה על בשרו בנוהלי הבטיחות של נאס"א (שהתעקשו איתם על המפרט של סוללת 1.5 וולט במצלמה), הרגישו בטוחים. הרושם היה שהגוף הענק הזה ששם אנשים על הירח והחזיר אותם הביתה יודע מה הוא עושה בכל הקשור לבטיחות, ואת הדעת יש לתת להצלחת הניסוי.

     

    דקות ספורות אחרי ההמראה התייצבה המעבורת במסלול שלה. במרחק 278 קילומטר מכדור הארץ היא נעה במהירות קבועה של 32 אלף קמ"ש - משהו כמו הדרך בין ספרד לתל אביב תוך חמש דקות. מנקודת המבט הזאת היו עתידים להתבצע כל הניסויים. את מיידקס שבאחריות רמון תיפעלו בשמחה גם שאר חברי הצוות, מהסיבה הפשוטה שהוא חייב תצפית על כדור הארץ; רוב הניסויים האחרים תקעו אותם מול המסכים במעבדה.

     

    לא הכל הלך חלק בתחילת הדרך. עיכוב של חודשיים ממועד ההמראה המקורי הביא את הניסוי לעונה בשנה שלא פשוט למצוא בה סופות אבק, מה גם שהיה צריך לאשר כל תמרון של הקולומביה לצורך תצפית וצילום מול הדרישות של 79 ניסויים מדעיים אחרים שהיו עלולים להיות מושפעים מתנועתה. וזה עוד בלי לדבר על משתנים כמו חיזוי סופות אבק עתידיות, התרעה מספקת לפני הופעתן, תנועה בתאוצה המתאימה, בטווח מהירות מסוים ובזווית מתאימה ביחס לשמש, ועוד לא מעט גורמים בקנה מידה פלנטארי.

     

    ביום השמיני לטיסה סיימו הצוותים ביוסטון לנתח את הנזק שנגרם בהמראה, והחליטו שהתקלה לא חמורה והמשימה ממשיכה כרגיל. על רקע החדשות המעודדות התקיימה שגרת העבודה, וכעבור יומיים - ביום העשירי לטיסה - הגיעה גם הבוננזה בדמות סופת אבק ראויה לשמה. היא התרוממה על הסהרה, נסחפה לאטלנטי וכמעט יצאה מהטווח, אבל אילן רמון היה שם כדי לתפעל את המצלמה באופן ידני וללכוד אותה בעדשה כמו גדול. כבודה של הטכנולוגיה במקומה, אבל לשליטה אנושית בזמן אמת אין תחליף בתנאים הלא צפויים של חלל וחיזוי מזג אוויר.

     

    גם בניסוי המשני, זה שנשען על צילומי ברקים, רמון שיחק אותה בענק. הוא תיעד כבר בניסיון הראשון תופעה שנמצאת מחוץ לספקטרום הראייה שלנו, בזמן שהמעבורת שטה בניצב לכדור הארץ וחשפה את גבה לסופות ברקים ענקיות מעל ניו זילנד, אוסטרליה והודו. הנתונים האלה לבדם פירנסו ארבעה מאמרים מדעיים - וזה קרה ככה, על הדרך, מתצפית נוספת בשעות הלילה המתות מבחינת סופות האבק.

     

    יום לפני הגישה של קולומביה בחזרה לאטמוספירה, בגודארד מרילנד, פרופ' יואב יאיר והצוות המדעי שעל הקרקע קיפלו את העמדה בתחושת הצלחה. היממה האחרונה של האסטרונאוטים בחלל היא יממת ראפ־אפ, כלומר סגירות. בסופה יש כמה שעות פנויות למבטים אחרונים על פלנטת ארץ, פרספקטיבה שזכו לה רק כמה עשרות זוגות עיניים בהיסטוריה האנושית. פרטים מיוחדים מתוך המיליארדים שחיים כאן ונלחמים כמו חיות בלי להבין שזה כדור אחד פצפון שסביבו יש רק חושך.

     

    את מה שקרה בשבת ה־1 בפברואר 2003 קצת לפני 9:00 בבוקר, 16 דקות לפני הנחיתה, תיאר באוזני פרופ' יאיר ברזולוציה של שניות. על המסכים בחדר הבקרה במרילנד הם ראו את כל המידע על החללית, וגם את כל המתרחש בחדר הבקרה ביוסטון. כבקר טיסה בעברו כבר ראה פרופ' יאיר בליפים נעלמים מהמסך, והבין בדיוק מה המשמעות. הבין, אבל לא האמין. הבליפ של קולומביה על מסך המכ"ם נתקע והפסיק להתקדם. כל המספרים שזורמים תדיר, כל המידע מהטלמטריה, הכל פשוט קפא. על המסך שצילם את המישן קונטרול ביוסטון היה אפשר לראות את עשרות הבקרים קמים מאחורי העמדות; זה לא קורה אף פעם. עמידה קצרה והמומה, ואחריה התיישבות מיואשת. בזמן הזה נשמע הבקר הראשי קורא בקשר:

    "קולומביה יוסטון, בדיקת תקשורת".

    "קולומביה יוסטון, בדיקת תקשורת".

    "עבור ל־VHF. בדיקת תקשורת".

    ברקע נשמע רק ה"קחחחחח" הסטטי, שלא הופרע בשום תשובה.

    ואז הגיע המשפט המצמרר שאף אחד לא ציפה לשמוע הפעם:

    Lock the Doors. לנעול את הדלתות.

     

    ציווה לנו את המדע

    "לנעול את הדלתות" היא הפקודה שמתחילה רצף פעולות שבו ארגון נאס"א מתכנס אל תוך עצמו ומנסה להבין מה קרה. דלתות חדרי הבקרה ננעלות, אין יוצא ואין בא עד שמבינים מה התרחש. בשלב ההוא לא ראה אף אחד מהנוכחים את המעבורת מתפרקת, ולא הבין איך זה שמשימה מוצלחת מסתיימת בדממת אלחוט. הם היו כל כך בטוחים בעצמם, עד שהדרך היחידה לסכם את סך הרגשות של כל הנוגעים בדבר היא הלם מוחלט.

     

    אותם צילומים מוכרים של הלהבות בשמי טקסס סופקו לטלוויזיה ולנאס"א בידי אזרחים מהשורה. זה מן נוהל שבו מפרסמת הסוכנות את זמן ומיקום כניסת המעבורת לאטמוספירה, ומעודדת את כל המעוניינים בכך לצאת ולצלם. הצילומים האלה יסייעו בהמשך לוועדת החקירה שתקבע את הסיבה להתפרקות.

     

    כשהנתונים התחילו לזרום, איש לא העלה בדעתו שההתפרקות קשורה לרסיס שניתק עוד בזמן ההמראה. רק לאחר בניית המעבורת מחדש, מחלקים שרופים ומעוותים שצללו לבוץ הטקסני מגובה 65 קילומטר, היה אפשר לראות שהכנף השמאלית איננה. מכאן הגיעו למסקנה שהרסיס גרם לנזק גדול בהרבה משהעריכו בזמן אמת, ולמעשה נפער חור במעטפת הקרמית שאמורה להגן על המעבורת מהבעירה של הכניסה לאטמוספירה. מהחור הזה חדר אוויר לוהט, המס את שלדת הכנף וגרם לתלישתה. כתוצאה מכך התהפכה המעבורת וחשפה את חלקה הלא מוגן לתופת הבוערת, ומכאן הדרך להתפרקות טוטלית היתה קצרה.


     

    באוגוסט 2003 התפרסם דו"ח ועדת החקירה שעסק באסון קולומביה. עיקרו שטח טענות בפני המהנדסים של צוות האנליזה שקיבלו החלטה בלי כל הנתונים, ובפני המנהלים בנאס"א שלא סיפקו למהנדסים את כל הנתונים. את האצבע על הבעיה שם האדמירל שניהל את ועדת החקירה. הוא השתמש בדוגמה מתחום ההתמחות שלו כמפקד צי הצוללות הגרעיניות האמריקאי. לטענתו, זמן הפעולה המצטבר של הצוללות הגרעיניות (מפלצות שמונעות באמצעות כורים חמים ונושאות ראשי נפץ גרעיניים) שקול ל־265 טיסות לירח - וכל זה בלי תקלה אחת. זאת לעומת 14 מקרי מוות מתוך 400 האנשים ששלחה נאס"א לחלל. ההבדל בין הצי לסוכנות החלל, טען האדמירל, נמצא בתרבות הארגונית. זאת שבנאס"א מעודדת הסכמות בשתיקה ושחיקה בנוהלי בטיחות בגלל הידלדלות תקציבים, ושבראשה עומד מוטו שדורש להמשיך במשימה ויהי מה. בסופו של תהליך, לדבריו, ההתנהלות הזאת היא שגרמה למישן קונטרול לקבל החלטות שגויות בלי משים.

     

    על רקע אסון הצ'לנג'ר, מספר אירועי בטיחות נוספים ודו"ח התרסקות קולומביה שסתם את הגולל, תוכנית מעבורות החלל של נאס"א באה אל קיצה. המעבורות של בואינג - שתלויות על שלוש רקטות ענקיות כמו שאנחנו מכירים אותן - יקורקעו כבר השנה. הסיבה העיקרית היא אותה בעיית רסיסים שפוגעים בגוף המעבורת בזמן ההמראה, תופעה שלא נמצא לה פיתרון. טיסות החלל המאוישות הבאות של נאס"א יתקיימו בפורמט אפולו: תא מאויש בשם אוריון שיושב על השפיץ של טיל יחיד. היעד, כפי שקבע הנשיא בוש ביום השנה הראשון לאסון קולומביה, הוא חזרה לירח ומשם למאדים. זה, כמובן, בהנחה שאובאמה ישחרר תקציב.

     

    לפרופ' יאיר ולשאר המדענים בצוותי הניסויים של קולומביה ציפה המשך לו"ז של שנה אחרי הנחיתה. פירוקים, כיולים, איסוף נתונים, אימותים, מחקר. אחרי ההתרסקות נותר בידי הצוות הישראלי 70 אחוז מהמידע שצולם, הודות לגיבויים שהתבצעו על הקרקע תוך כדי משימה. מדובר במידע חיוני שבעקבותיו התפרסמו 14 מאמרים מדעיים, ועדיין נעשה בו שימוש.

     

    בכל הקשור לחקר הלילי של סופות ברקים, העבודה שעשה רמון היוותה רף בתחום, וכיום מקיפים את כדור הארץ לוויינים שממשיכים את פועלו. למעשה, על סיפון הקולומביה נערכה בדיקת היתכנות והוכחה הצלחה מפתיעה של חקר תופעות אטמוספיריות מהחלל. ובעניין הזה, אין ספק שהגורם האנושי היה הכרחי: לא עוד לוויין שתופס במקרה את מה שעובר תחתיו, אלא עין אנושית - של אילן רמון במקרה זה - שבזמן אמת כיוונה מצלמה למקום הנכון ברגע הנכון.


     

    צילומים: אימג' בנק/ GettyImages
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נאס"א
    יושב מימין: אילן רמון. מעליו: פרופ' יהויכין יוסף
    צילום: נאס"א
    רמון במעבורת החלל
    צילום: נאס"א
    חדר הבקרה של נאס"א בעת טיסת "קולומביה"
    צילום: נאס"א
    מומלצים