ממלכת הכדורגל הישראלי קורסת

ג'קי בן זקן, הבעלים של מ.ס. אשדוד, בונה אקדמיה לכדורגלנים צעירים. הוא לא מתעסק בענייני ההתאחדות לכדורגל ואינו שותף להחלטותיה. הוא אינו הראשון שעושה כך. יעקב שחר, נשיא מכבי חיפה, כבר מזמן הפסיק לנסות ולשנות את פני הכדורגל הישראלי. מכבי חיפה שלו, מתנהלת בהנאה ומקצוענות, מתוך סדר מערכתי וניהולי.

• ברקת: "נחצה קו אדום, אעזוב בתום העונה"
• קוריס: "שילמתי מחיר כבד, לוקח פסק זמן"
• יאמר עוזב את נתניה: "חשתי מאויים"
  

נמאס להם, לבן זקן ושחר, להתנהל מול פוליטיקה צרה והם יוצרים ממלכה משל עצמם עם סטנדרטים אחרים. מי שלא מתאים, נשאר בחוץ.

דרכו של מיץ' גולדהאר במכבי תל אביב עדיין אינה ברורה. אלכס שניידר שהיה לפניו, עזב אחרי זמן קצר, כשהבין שאין קיצורי דרך וכי ייאלץ לעבור מסע ארוך ומיוסר, שבצידו מניפולציות מצד אנשים רבים ובעלי עניין.

עכשיו גם דניאל יאמר אומר די. יאמר נאלץ לשכור מאבטח צמוד משום שחשש לביטחונו האישי בעקבות יכולת לא טובה של קבוצתו. הוא לא רואה את הכדורגל באותו האופן שבו הוא מנוהל בארץ - באווירה טעונה, מתקנים עלובים ורדידות מקצועית. ההגדרה של יאמר בעזיבתו, "אני עוזב בכאב ובלב שלם", הינה מדויקת. הוא רצה לעשות שינוי וכואב לו על כך שלא הצליח, הוא נתן מכספו בלב שלם ורק רוצה להגיד שלום.

יעקב שחר. נמאס לו להתנהל מול פוליטיקה צרה (עדי סרדס)

כל בעל בית בכדורגל הישראלי, שנגרר למקום שבו הוא מתנהל כדי לרצות אוהדים, מתוך רצון להיות אהוד, וכל מי שמתנהל על בסיס שבו הניצחון הוא האלוהים וההפסד הינו שוד ושבר, ימצא עצמו בסופו של דבר ללא דרך וכיוון. זה פחות או יותר המצב בכדורגל שלנו.

איציק קורנפיין למשל, יו"ר בית"ר ירושלים, פיטר את יצחק שום על בסיס לחץ של אוהדים שהפריעו למהלך אימון ונשאו במשחק הליגה מול הפועל חיפה כרזות אבל מבישות כששמו של המאמן עליהן. זאת ועוד, אחרי הפיטורין התבטאו שחקני הקבוצה בדבר שינוי לטובה באווירה במועדון. לדעתי, התנהגותם של שחקני בית"ר מביכה לא פחות מהחלטתו של קורנפיין.

איציק קורנפיין. התנהלות מביכה (אלי אלגרט)

בעיר באר שבע יש הרבה אנשים נחמדים וטובים אך רובם לא מתקרבים למגרש הכדורגל. הנהלת הקבוצה לא הצליחה להשתלט ולפעול כנגד קומץ אנשים אלים עד לכדי מצב שהמאמן הותקף ביציאה ממשחק ליגה. הדבר הגדול ביותר שאלונה ברקת יכולה היתה לתת לתושבי באר שבע הוא עמידה איתנה אל מול תופעה זו, אלא שקולה לא נשמע במשך תקופה ארוכה.

היום היא הודיעה על עזיבה בסוף העונה. אם רק היו מעיזים בבאר שבע ללכת בדרך עקבית מול הקומץ, להציב לו גבולות ברורים ובמקביל ליצור מערכת של שיתוף פעולה אמיתי על בסיס קבוע עם החלק הטוב שקיים בקרב הקהל, אז אפשר היה להפוך את המועדון הדרומי לפנינה אמיתית. גינוי האלימות באמירות של מקורבים והודעות מטעם דוברת המועדון, אין בהם אלא בכדי לצאת ידי חובה.

אוהדי ב"ש. הנהלת הקבוצה לא מצליחה להשתלט עליהם (רועי עידן)

עבדתי בבאר שבע בעונה שעברה. חלק מהותי בעזיבתי קשור לעובדה שביקשתי לנקוט בדרך ברורה ומשותפת אל מול האלימות, בכדי ליצור אווירה אחרת סביב הקבוצה. בטווח הקצר ייתכן והמערכת כולה היתה עומדת במבחנים לא קלים, אלא שבטווח הארוך הגורמים האלימים היו קטנים ורוב הקהל היה נהנה יותר.

האמנתי ששינוי הדרגתי יוביל ציבור רב של אנשים, שרוצים לראות כדורגל באווירה נעימה ושנמנעו מלהגיע לווסרמיל, לחזור אל המגרש. מהלך שכזה הצריך תיאום מערכתי בהתאם לגישה שהצגתי. כשהבנתי שאין אפשרות כזאת, ידעתי גם שאין לי עניין להישאר עוד.

מבחינתי אין מקום לגישה שאומרת שניצחונות נותנים שקט למערכת הקבוצתית ולקהל

יש זכות לקלל במידה והקבוצה מפסידה. מי שמקבל גישה זו בהבנה ניצב בסופו של דבר בפני שוקת שבורה.

ראיתי בשבוע שחלף במסגרת הגרלת משחקי גביע המדינה את יו"ר ההתאחדות לכדורגל מתבטא בדבר איכותה הטובה של הליגה על סמך מספר השערים הרב שהובקע במחזור ה-23.

אבי לוזון רצה באמירתו לומר בעצם, ששינוי מבנה הליגה שהנהיג הוא הצלחה ועל זה אפשר להתווכח. האם זה משנה בכלל לנוכח אופן ההתנהלות בכדורגל שלנו?