"שלא תדעו עוד צער" ושאר ניחומים
המסורת נותנת לנו קווים מנחים לניחום אבלים בצורה הנכונה ביותר. לא מדובר רק באבלים שכואבים את מותו של אדם קרוב, אלא גם באלה המצטערים על סופה של מערכת יחסים קרובה
חברה שלי כתבה לי: "לא ידעתי מה לומר, אז לא אמרתי כלום".
יום קודם לכן כתבתי לה מכתב, בו שאלתי אם אני סתם פרנואידית, או שהיא באמת מתרחקת ממני לאחרונה. עברתי אז תקופה קשה, ייתכן שהיתה זו התקופה הקשה ביותר שעברתי עד כה בחיי, והחברה שלי – חברה מסורה, נאמנה, אוהבת ותומכת – נעלמה לגמרי.
במשך שנים, לא עברו יותר מימים ספורים בלי טלפון או אימייל בינינו, כשהיא תמיד שופעת חום, הומור ואהבה. ואז, ממש לפתע, היא נעלמה, מסתתרת מאחורי מסך של שקט גמור. באותו זמן, יותר מאי-פעם, הייתי זקוקה לקירבה ולתמיכה שלה, אך היא פשוט נעלמה.
היא כתבה לי בהתנצלות כנה: "ידעתי שאת עוברת כאב קשה מנשוא, אך פשוט לא ידעתי מה לעשות".
לא הבנתי אותה. החברה שלי היא אדם טוב ואכפתי. האם לא חשוב במיוחד לעמוד לצד חבריך, דווקא כשהכי כואב להם?
אף על פי כן, תגובה מאוד טבעית היא לעשות בדיוק את ההפך: להתרחק מהסובלים. לא משום שלא אכפת לך, אלא משום שאתה פשוט לא יודע מה לעשות.
הכי נוח להיכנע לחשש שלא יודעים מה לומר או מה לעשות, אך היהדות קובעת שזוהי השתמטות, ושחובה עלינו לנחם את המצויים בכאב.
אפילו הקב"ה בעצמו ניחם את יצחק אבינו לאחר מות אביו. אבל זו לא בעיה בשביל הקב"ה, נכון? הרי הוא תמיד יודע מה לומר…
אל דאגה: המסורת היהודית נותנת לנו קווים מנחים לניחום אבלים בצורה הנכונה ביותר. לא מדובר רק באבלים שכואבים את מותו של אדם קרוב, אלא גם באלה המצטערים על סופה של מערכת יחסים קרובה, המתמודדים עם איבוד מקום העבודה, או על הסובלים מכל אותן תהפוכות שמתרחשות בחיים וגורמות להם להיות כל-כך מעניינים.
דבר ראשון ומעל הכל, נסו להתקרב. נסו לעמוד מול הנטייה הראשונית, להימנע מהתחושה הלא-נעימה שגורם לנו סבלו של האחר. הרגשת הבדידות שמלווה כל אובדן משמעותי עלולה להיות הרסנית. נוכחותכם חשובה מאוד.
לגעת בכאב של הזולת
במקרה של אבלים, אנחנו הולכים לבית שבו האדם יושב שבעה. אין אדם שאוהב ללכת לניחום אבלים, אך אנחנו מכירים במחויבותנו להקל על הבדידות הקשה כל כך, שמלווה את חוויית האובדן.
המעשה הפשוט של לגעת בכאב של חברנו, בעצם מפחית את הקושי שלו. כשאתם בסך הכל נוכחים לידו, אתם למעשה מקלים על תחושת הבדידות שלו.
אם הנסיבות מתאימות לכך, ייתכן שתרצו להוציא את החבר לארוחה במסעדה, לקחת אותו לסרט או להיפגש לכוס-קפה. אבל למעשה, זה אפילו לא צריך להיות מאמץ כזה גדול.
אפשר להרים טלפון. להשאיר הודעה: "אני חושב/ת עליך". לשלוח כרטיס או אימייל שאומר: "רק רציתי לומר שאני דואג לך, ומקווה שאתה מרגיש בסדר".
לא תוכלו לקחת או להעלים את האובדן שחווה החבר, אך ביכולתכם לתת לו להרגיש פחות לבד.
הילחמו בנטייה למלא את השתיקה במילים
מובן שברגע שאתם מתכנן ביקור, אתם נכנסים לפאניקה: "מה אני אמור להגיד לו???"
יש סיבה טובה להיסטריה הזו. רבים מאיתנו נוטים לומר דברים טפשיים. המסורת היהודית מסייעת לנו ונותנת כמה הנחיות: אל תפתחו בשיחה עם האבלים, הניחו להם לפנות אליכם. תנו להם לדבר אם הם רוצים, או שפשוט תנחמו אותם ע"י נוכחותכם לידם. הניחו להם לקבוע את הטון ואת הקצב של השיחה. הילחמו בנטייתכם למלא את השתיקה במילים.
כדאי שתיישמו את הכללים האלה גם במצבים אחרים של כאב. הרי מה אפשר לומר לאדם שכרגע איבד את מקום עבודתו? או לחבר שעובר תהליך גירושים? או לזה שמנסה להחלים ממחלה קשה?
רובנו אנשים פשוטים, לא רבנים דגולים או פסיכולוגים שיודעים לומר את המילים הנכונות לחברינו הכואבים. אך ביכולתנו להטות אוזן, לתת כתף בשביל להישען עליה, או להציע חיבוק חם. ולעיתים קרובות זה בהחלט מספיק בשביל לעודד.
אל תכריחו את האדם להיפתח אליכם. טוב מאוד לומר: "אם אתה רוצה לדבר, אני פה בשבילך". פחות יעיל להתקשר ולומר: "היתה לך הפלה? כמה נורא! נו, תדברי על זה, זה ישפר את הרגשתך".
תנו להם את מה שהם צריכים
כל אדם רוצה וצריך דברים שונים בשביל לעודד אותו. יש מי שירצה שתקשיבו לבכי שלו. אחרים ירצו שתנסו לשפר את מצב רוחם. ייתכן שהצרכים שלכם בסיטואציה דומה יהיו שונים לגמרי ממה שהחבר צריך. קבלו בענווה את העובדה שרצונותיהם והעדפותיהם הם לא בהכרח מה שאתם חושבים שהם.
שיחה נוקשה שמטרתה "לנער" את האדם מהדכאון בו הוא שרוי עלולה להיות הרסנית ומזיקה לאדם שנמצא במצב שביר, למרות שיתכן שלדעתכם שיחה כזו היא הדבר ההגיוני ביותר שיש לעשות בשלב זה.
נסו לשאול את החבר מה הוא צריך: "איך אוכל לתמוך בך?", "מה אוכל לעשות כדי לעזור לך?", "מה היית רוצה ממני כעת?". ייתכן שהוא ירצה שתערכו עבורו סידורים שונים, שתעזרו לו לארגן דברים מסוימים, או תסייעו לו במטלות הבית.
כבדו את שלבי האבלות
הכירו בעובדה שהזמן הוא התרופה הטובה ביותר. במסורת היהודית יש התחשבות בגורם הזמן. יש מעבר בין קטגוריות שונות של אבל בהתאם לתהליך הנפשי שעובר המתאבל, והתהליך (כשמדובר באובדן הורים), נמשך על פני שנה שלמה. בחלוף הזמן, המגבלות המוטלות על המתאבל הולכות ונהיות קלות יותר, והאדם האבל חוזר בהדרגתיות לחיים החברתיים שהיו לו.
בכל תהליך של אבל יש באופן טבעי עליות וירידות. ייתכן שהיום אדם יהיה בסדר גמור, ומחר יהיה הרוס מכאב, או שברגע נתון הוא יהיה רגוע, וברגע שלאחריו יהיה מיואש לחלוטין.
נסו להיות סבלניים, גם כאשר בלב אתם תוהים כמה זמן הוא עוד מתכוון להיות שקוע באבל שלו, או: "כמה פעמים אני עוד אמור לשמוע את זה?". הרבה יותר קל לסכם את הכאב של האחר, כאשר לכם יש פרספקטיבה שכרגע אין בידו.
עם זאת, היהדות מזהירה מפני התאבלות מוגזמת. אם אדם לא מצליח להתקדם אל מעבר לדכאון שלו, ייתכן שהוא זקוק לעזרה. אם אתם חושדים שהחבר תקוע בשלב כזה, דברו עם איש מקצוע או עם רב, שיסייעו להעריך את המצב. ייתכן שתרצו, בעדינות, להמליץ לחבר לדבר עם אדם המומחה בהתמודדות עם אבל, כדי לעזור לו להרגיש טוב יותר ולתת לו פרספקטיבה בריאה יותר לגבי המצב.
בערך באמצע הדרך (מלאת הדמעות) שעברתי עד שהתאוששתי, דיברתי עם חברה שעברה ניסיון דומה, על הדרכים בהן הגיבו אנשים סביבנו. בזמן שאני התאמצתי לחזור לחיים הרגילים שלי, פיתחתי נאמנות מוחלטת כלפי שלושה או ארבעה חברים, שגילו כלפיי סובלנות, אהבה ותמיכה בצורה בלתי מוגבלת. מה הם עשו?
לא הרבה.
הם התקשרו.
הם הקפידו להזמין אותי לכל מיני מקומות.
אחד מהם, ביום מסוים שבו הייתי במשבר רציני, קנה לי כובע מצחיק.
באופן כללי, הם השקיעו בי המון. הם הכניסו למודעות שלהם שאני עוברת משהו קשה, והם נתנו לי לדעת שהם חושבים עלי.
חברה שלי סיפרה בהתמרמרות, שרגשותיה כלפי חברים מסוימים השתנו לגמרי, כיוון שלא טרחו ליצור עימה כל קשר. נזכרתי בחבר שלי, שהיו לו כוונות טובות אך היה נבוך מכדי לגשת אלי, ואמרתי לה שלאנשים יש את החיים שלהם, וייתכן שהם כל כך נסחפים לתוך עיסוקי היומיום שהם פשוט שוכחים להתקשר, או לא יודעים מה לומר. זה לא שהם לא אוהבים אותה.
"את צודקת", ענתה בעצב, והמשיכה: "אבל אני לא מבקשת שיקדישו לי זמן רב, או שיסחבו לבדם את כל הכאב עבורי. אני בסך הכל מצפה לשיחת טלפון של שלוש דקות. או לאימייל שלוקח 30 שניות לכתוב ולשלוח".
התורה אומרת לנו: "וגֵר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גֵרים הייתם בארץ מצרים". הכי קל ללמוד מהעוול שנעשה לאחרים. אך האתגר האמיתי הוא לרתום את עצמנו לכאב שלנו ולהסיק ממנו את המסקנות הנכונות.
כשחברתי ואני נעבור את האתגרים העומדים מולנו, ונחזור להרגשה של "נורמליות" בחיים, האם נזכור את המשמעות המיוחדת כל כך של הטלפון או האימייל שקיבלנו? כשמישהו אחר ירגיש כאב, האם נצליח להיות יותר סובלניות?
אולי זו הסיבה והמטרה האמיתית לכל הכאב שעברתי.
- באדיבות אש התורה – www.aish.co.il
- אתר עם חוכמת חיים
לפנייה לכתב/ת 
