איך את רוצה את תחיית המתים שלך?
יציאת מצרים מעוררת מחשבות על היכולת לעלות ולצמוח מתוך השאול. רוחמה וייס עם המודל העצוב והמנצח של יבנה וחכמיה
שתי הצעות לתחיית המתים
בפסח עוסקים בתחיית המתים בשני הקשרים שונים, בהגדה של פסח ובהפטרה של שבת חול המועד. שני התיאורים שונים מאוד באופיים, למרות ששניהם לקוחים מספר יחזקאל. ההצעה הראשונה מתארת תינוקת שהושלכה לשדה וזכתה להצלה פלאית ובאותה מידה גם קשוחה, ואילו בהפטרה אנו קוראים את חזון העצמות היבשות.
כיצד נחלצים מהמוות אל החיים?
זו לא רק שאלה לחזון אחרית הימים. העם היהודי התמודד עם השאלה הזו כמה פעמים בתולדותיו. גם אנשים פרטיים חווים ברגעים מסוימים מעבר מפרך ויחד עם זאת פלאי מ'גיא צלמוות' אל 'נאות דשא'. 'בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. יציאת מצרים הלאומית והפרטית, מעוררת מחשבות על היכולת לעלות ואף לצמוח מתוך השאול. בשורות הבאות אני מבקשת לבדוק את ההבדלים בין שתי המסורות.
'לכן זונה שמעי דבר ה'' – מחיר הגאולה
בכל ליל סדר חוזר הרגע בו אחד המסובים קורא בקול: 'שדיים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה' – המבוגרים נבוכים, הצעירים מצחקקים, ואף אחד לא באמת מבין כיצד הגענו עד הלום. אז הנה ההקשר: בפרק טז בספר יחזקאל ישנם כעשרים מופעים של השרש ז.נ.ה בכל ההטיות האפשריות שלו. הסיפור מתאר תינוקת, בת תערובת ('אביך האמורי ואמך החיתית') שהושלכה, אולי בגלל מוצאה המפוקפק, לשדה ביום בו נולדה. גבר אציל מציל אותה, אוסף אותה לביתו ומטפח אותה. אולם הנערה, שנוצרה בחטא, בוגדת שוב ושוב באמונו. סופה של הנערה, כסופה של כל נואפת – רצח אלים (יחזקאל פרק טז)וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: ...וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ ... וַתִּהְיִי לִי: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי:... וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ ... וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר לוֹ יֶהִי:... וְאֵת כָּל תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ לֹא זכרתי זָכַרְתְּ אֶת יְמֵי נְעוּרָיִךְ בִּהְיוֹתֵךְ עֵרֹם וְעֶרְיָה מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית:... וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תזנתך תַּזְנוּתָיִךְ... לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה' ... וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. ... וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם:
המושיע דורש את שלו
במרכז הדרמה תינוקת חסרת אונים וגבר כל יכול הבוחר להושיע אותה. התינוקת תלויה לחלוטין במושיע ונראה שהוא מרוצה מהמצב. המושיע משפיע על בת חסותו כל טוב ובתמורה דורש ממנה תלות וצייתנות מלאות. כל ביטוי של עצמאות ייחשב לבגידה, ועל כן מתפתחת מערכת יחסים של גבר אלים ושתלטן ואשה בוגדנית. על מנת להחריף את הסיטואציה קובע המספר כי הבוגדנות של גיבורת הסיפור היא עניין גנטי – בת זנונים ההופכת כמעט בעל כורחה לזונה.האשה בסיפור מנושלת מכל כוח לשליטה בחייה. תינוקת בת זנונים לא רצויה, הנושעת על ידי אביר כל יכול, המרעיף עליה כל טוב וכך בדיוק מסרס אותה מאמונה בכוחה העצמאי.
בדמייך חיי?
לא, יקיריי, הגיבורה שלנו לא תזכה לתחייה מתוך הדמים של חייה. היא אמנם תחייה אך תאבד את אישיותה ואת חווית הנבדלות ההכרחית לחיים. אני קוראת שוב ושוב את הסיפור ומגלה שאין לפנינו סיפור של ישועה אמתית. גיבורת הסיפור לא זכתה אפילו לחוויה אחת קטנה של גבורה פנימית. הגבר שלה לא מפסיק לגאול אותה, ועל כן ככל שהיא יותר נגאלת כך קטנה האמונה שלה בעצמה. הוא חי בדמייה. היא? לא ממש. זוכרים את הסיפור המפורסם על ריש לקיש ורבי יוחנן? מושעים צריכים לזכור מתי להפסיק להושיע אחרת הם עלולים לבלוע את שארית הקיום של בני חסותם. ובנות החסות צריכות ללמוד לעמוד על הרגליים ולחסות פחות (כן, גם אם המחיר הוא בוויתור על זכות השימוש בכרטיס האשראי של 'המלאך הגואל מכל רע ומינוס בבנק'). בהגדה של פסח צוטטו פסוקים חלקיים ועל כן אפשר היה ליפול בשבי קסמה של ההשבעה: 'בדמייך חיי'. קריאת הפרק כולו מלמדת שההשבעה האמיתית של הגואל היא: 'בדמייך צייתי, בדמייך תשתעבדי'.
התחיינה העצמות האלה? – נסיון שני לתחיית המתים
הנסיון הזה, הנקרא בהפטרה נראה מוצלח מקודמו. המתים אינם אשמים במותם והגואל אינו מייצר יחסי תלות, הוא שומר על מרחק ונותן להם לצמוח וללכת לדרכם (יחזקאל, לז):
וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:... וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?.... וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה' ... הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':.. וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם ... וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי:
בסיפור זה כבקודמו, נושעים חסרי כל יכולת (עצמות יבשות) בידי מושיע כל יכול (אלהים באמצעות הנביא). אלא שבניגוד לסיפור הקודם, במקרה זה מאפשר המושיע לנושעים מידה מסוימת של נבדלות 'ויעמדו על רגליהם'. ועדיין קיימת תחושת חוסר האונים הראשונית של הנושעים. הם – היו מתים. הוא – נפח בהם חיים. הם לא יודעים להושיע את עצמם.
הקשר בין תלות לגועל
ההשוואה בין הסיפורים מעוררת מחשבות על הקשרים בין תלות לגועל. לכאורה גועל כשמו - גורם להתרחקות. אך דווקא במשל הראשון נוצרים יחסי תלות בין הגבר לבין התינוקת/ אשה ה'מגעילה', זו המתבוססת בדמיה ושופכת תזונותיה לכל עבר. לעומת זאת, משל התחייה השני 'נקי' מתיאורי נוזלי גוף ושאר 'איכסה' ודווקא הוא מעודד שמירת מרחק. מדוע לפעמים דווקא ה'גועל' מחבר בין אנשים. מתי המוגלה, הכאבים, הפצעים, המחלות הם שמחזיקים אותנו יחד, תלויים זה בזו, בולעים ונבלעים לעד. ואילו החוויה העצמאית והנבדלת עשוייה דווקא להרתיע כיוון שהיא מאפשרת לכל אחד מהצדדים ללכת לדרכו בכל רגע. אין חובה טיפולית להיות ביחד. יש רק בחירה. האם אנו מאמינים שנשאר יחד מתוך בחירה? האם אנו מאמינים שירצו להישאר אתנו יחד בהעדר הכרח?
ותמיד נחזור ליבנה
האופציה השלישית, קשה ומרשמיה מכולן היא האופציה של יבנה (המרכז שבו 'יוצרה' בין היתר גם ההגדה של פסח). האגדה מספרת שגיבור קטן- גדול בשם רבן יוחנן בן זכאי יוצא בארון מתים מירושלים הנצורה ומתחיל להקים את המרכז ביבנה. תמו ימי המושיע האלמותי ועמם תמו ימי התלות היומיומית באל, על כל קסמם וסכנותיהם. 'עם לבדד ישכון' - בית המקדש, הקשר היומיומי עם אלהים, והמרכז הגיאוגרפי, כל אלה הומרו בבתי מדרש קטנים, בפרטי פרטים של הלכה, בהרבה יצירתיות המהולה בעצב. תמו הימים ההירואיים של 'ואומר לך בדמייך חיי' והתחילו ימי העצמאות המפוקחת. הרבה חכמת חיים ויצירתיות הביאה יבנה לעולם, והרבה עצמאות שיסודה בכאבי פרידה מפנטזיית המושיע הגדול. ביבנה נפרד העם מהחסד והשתלטנות של 'כרטיס האשראי' האלהי. יבנה הציעה מודל עצוב, קטן ומנצח של גאולה ושל אחריות אישית. האם אנשים החיים בתודעת נבדלות כזו של יבנה יכולים חכמים דיים כדי לתרגם נבדלויות לאהבה?
ובבית המדרש של הטוקבקים
כבר כמה ימים אני בברלין, מנותקת מכל חיבור לרשת, כך שאיני יודעת מה שלומכם ואני מקווה שהחג עובר בטוב. נסעתי עם הילד לראות את המשחק של הפועל ירושלים נגד אלבה ברלין (הפסדנו אבל בגבורה). זה הביקור הראשון שלי בגרמניה והמחשבות על התעוררת החיים מתוך המוות זוכות לפרשנויות קונקרטיות ובלתי נסבלות. איך הגיע העולם אל שערי השליטה והמוות האלה? האם אפשר למנוע נגיעה נוספת בגיהנום? והנוראה מכל השאלות – האם ברור לי באיזה צד של הגיהנום הייתי מוצאת את עצמי?חג חרות שמח
האם יידעו להושיע את עצמם? אילוסטרציה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
