האקס המיתולוגי של עוז
כמעט בחשאי חלף על פנינו קובץ הסיפורים המופתי של שרווד אנדרסון, הסופר שעליו דיבר עמוס עוז באהבה ובתודה גדולה ב"סיפור על אהבה וחושך", ושגם "תמונות מחיי כפר" (הכושל) שלו נברא מצלעו
קובץ הסיפורים היפהפה והקלאסי "ווינסברג, אוהיו" עובר כאן בשתיקה יחסית, מחוץ לטבלאות רבי-המכר ודי מחוץ לביקורת העסוקה שלנו, המעדיפה איכשהו לדון בספרי מקור. שרווד אנדרסון האמריקאי נותר סופר נחבא למדי מעיני הקורא העברי, ולא עזרו גם השבחים הגדולים המצוטטים עליו בספר.
אנדרסון. עדיין נחבא מהקורא העברי (צילום: Gettyimages)
ויליאם פוקנר, למשל, כינה אותו "אביהם הרוחני של הסופרים האמריקאים בני דורי", תומס וולף אמר כי הוא "האדם היחיד באמריקה שלימד אותי משהו", ארנסט המינגווי וג'ון סטיינבק הרבו לדבר בשבחו וגם עמוס עוז שלנו גילה ב"סיפור על אהבה וחושך" כי הספר הזה חולל בו מהפכה ששיחררה את כתיבתו ופקחה את עיניו לסיפורים הגלומים בסביבתו הקרובה.
אנדרסון הוא אכן סופר מרתק בעל עין אנושית מעמיקה, וסיפוריו בני התשעים שנה נותרו גם היום רלוונטיים ודיבוריים ונטולי כל מליצה או פוזה סגנונית. הסיפורים כמעט תמיד קצרים – ארבעה או שבעה או עשרה עמודים – ותמיד הם מקפלים חיים שלמים. אנדרסון משלב בהם ברצף טבעי סקירות ממעוף השנים עם אירועים עכשוויים לפרטיהם, ובמין כישרון ציור גדול הוא לוכד בכמה קווים מדויקים את קורות הדמויות ואת נפשן.
הנה למשל אותו מורה זקן וסגור, רדוף רפאים מעברו, שנפתח לפתע בפני כתב מקומי צעיר: "הקול, שהיה נמוך
ורועד, הפך רם וצווחני. הדמות הכפופה התיישרה. במין התפתלות, כמו דג שהוחזר על ידי הדייג אל הפלג, בידלבאום השתקן החל לדבר"... ואז נכנסות לפעולה גם ידיו: "האצבעות הדקות, שתמיד היו מלאות הבעה ופעילות וניסו להסתיר את עצמן בכיסיו או מאחורי גבו, היו מגיחות החוצה והופכות למוטות הבוכנה של מכונת ההבעה שלו".
יש תפוחים עם לב אדם
בסיפור אחר, על נישואי אהבה חידתיים בין רופא זקן לצעירה יפה ועשירה, נבחין בהערת-אגב גם בטעמו הטוב של אנדרסון בפירות (וגם כאן משולבות בתמונה ידיו, הגדולות במיוחד, של אותו רופא): "על העצים יש רק כמה תפוחים מיובלים שנדחו על ידי הקוטפים. הם נראים כמו פרקי האצבעות בידיו של דוקטור ריפי. אם נוגסים בהם מגלים שטעמם מעולה (...) רק מעטים מכירים את טעמם המתוק של התפוחים המעוותים". יש תפוחים עם לב אדם.
ואכן, העוצמה של אנדרסון טמונה במידה רבה בחידוש שהביא בזמנו לספרות האמריקאית - ושעליו דיבר גם עמוס עוז: ההבנה כי בכל אדם רגיל-לכאורה מסתתר סיפור דרמטי. "הרעיון פשוט מאוד", מסכמת כאן אחת הדמויות, המנסה לספר את חייה המוחמצים לאותו כתב מקומי צעיר, "כל כך פשוט שאם לא תשים לב, אתה עלול לשכוח אותו. הרעיון הוא זה – שכל אחד בעולם הוא ישו וכולם צלובים. זה מה שאני רוצה להגיד".
ואגב עמוס עוז: "סיפור על אהבה וחושך", הרומן הגדול שלו, אכן דומה במהותו לא מעט ל"ווינסברג, אוהיו" – שגם הוא ספר בעל מרכיבים אוטוביוגרפיים, ובשני המקרים מדובר בהיזכרות לוהטת ורגישה במיוחד בדמויות מן הילדות והנערות.
כמו כן, גם הספר האחרון של עוז, "תמונות מחיי כפר" קשור לספר שלפנינו: לא רק באותה תבנית של סיפורי שרשרת אודות דמויות בכפר, אלא גם בעצם הצירוף "תמונה של חיי כפר" המופיע כאן, ומתאר מבט מהחלון של הכתב הצעיר - שהוא הדמות המרכזית השזורה לאורך הסיפורים והוא בן דמותו של אנדרסון. אלא שהפעם הדמיון בין אנדרסון לעוז הוא חיצוני בלבד – ובניגוד לחיוניות הגדולה של "ווינסברג אוהיו" אצל עוז בספרו האחרון מדובר בסיפורים מלאכותיים ודיכאוניים.
בין אמונה לתשישות מחשבתית
השראתו של אנדרסון נבעה גם מן הריתוק שלו לשאלות של אמונה ומוסר פנימי. כך למשל בסיפור "יִרְאת שמים",
שבמרכזו חוואי מצליח, חמדן ורב תושייה ("אף שהיה אז רק בן חמישים וחמש, הוא נראה כבן שבעים והיה תשוש מרוב מחשבות ומזימות"), שהיה בעברו פרח כמורה ואשר תשוקתו להפוך לדמות כמו-תנ"כית ולזכות להתגלות אלוהים מעבירה אותו על דעתו וממיטה אסון על משפחתו.
רחל פן היטיבה מאוד לתרגם מחדש את הסיפורים, שהופיעו אצלנו כבר ב-1959' בגירסת אהרון אמיר, לעברית עכשווית ומדויקת. וחבל שבספר המעולה הזה נפלו כמה שגיאות כתיב גסות, כגון "רוכשים לה אהדה" (במקום "רוחשים"), "בכל מעודו" או "מחה כפיים". לא מתאים.
"וויינסברג, אוהיו" מאת שרווד אנדרסון, תרגום: רחל פן, הוצאת ידיעות ספרים ופן ספרים, 230 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
