לטייל עם הילדים בהודו? השתגעתם לגמרי?!

הכל התחיל יום אחד כשרועי (31), בעלי, החליט שהוא, אני (32) והילדים, עלמה (5) ואורי (3.5), נוסעים להודו. כפולניה החוששת מהכל, סירבתי ומייד אך רועי פתח במסע שיכנועים: מוזיקה הודית הושמעה בבית 24/7, ב-youtube הוקרנו סרטונים אותנטיים על הודו ובהזדמנויות שונות המתינו לי שמלות הודיות בשקיות מרשרשות (שזה, כמובן, מה ששיכנע אותי בסוף).

כשהשמועה פשטה במשפחה, הבהלה הייתה רבה: הסבתות הקימו תנועת התנגדות; הסבים הציעו שוחד אם נוותר על הרעיון המטורף; האחים ערכו מגבית למימון דמי הביטול של הכרטיסים; והביטוי "השתגעתם לגמרי" היה המשפט הראשון ששמענו מכל מכר, קולגה או מוכרת בסופר.

כולם סיפרו לנו סיפורי זוועה על מטיילים בהודו, הבטיחו לנו שהילדים יחלו קשות או שנאבד אותם, שיאכלו אותנו חיות פרא, שנרד במשקל, שלא נתקלח חודש, שנישן עם עכברים, שישדדו אותנו ומה לא... התחושה הכללית שקיבלנו הייתה שאנחנו ההורים הכי מטורפים, סתומים ומשוגעים שנבראו אי פעם.

להודו, ודווקא עכשיו? עלמה, רועי, דריה ואורי (צילומים: משפחת בן-יוסף)

שיחות עם בורא עולם במהלך כל טיסה

המסר עבר, ובישיבת חירום הורית שכונסה בסלון, החלטנו לבטל את הנסיעה. ואולם, למזלנו הטוב, הציפייה לבאות והאמונה החזקה שהטיול הזה פשוט נכון עבורנו, ניצחו את החששות כך שבסוף הגענו לשדה התעופה ארוזים ומרוגשים.

הפרידה מהמשפחה הייתה מחזה קורע לב: ראינו בעיניהם שהם בטוחים שזו הפעם האחרונה שהם רואים את הנכדים, ולמרות ששידרנו עסקים כרגיל, לא אכחיש שניהלתי כמה וכמה שיחות עם בורא עולם במהלך כל טיסה ונחיתה, בהן שולבו כל הסיפורים ששמעתי, בתוספת תחינה שהסוף יהיה אחר הפעם. בתודה מראש.

חששנו הגדול ביותר היה מרגע הנחיתה בדלהי. הבטיחו לנו שהמון אדם יצבא עלינו מיד כשננחת, ושבתוך שניות הילדים יאבדו לנצח. ביקשו מאיתנו שאם יש לנו ולו מעט אחריות הורית, שנקשור אלינו את הילדים עם חבל (!).

הבטיחו לנו שהילדים יחלו קשות. רועי עלמה ואורי בדרך לטבילה בים בגואה

הגבול הדק שבין הסברה לבין הפחדה

נמסטה.

• בפרק הבא: המבול