שתף קטע נבחר

השתבשות הטיטאנים

"התנגשות הטיטאנים" בתלת-ממד? ארז דבורה העדיף לצפות במסך מטושטש ולא באשפה הוויזואלית שעברה המרה של הרגע האחרון. ולמקרה שתהיתם, גם העלילה לא משהו


 

"התנגשות הטיטאנים" ("Clash of the Titans") הוא הסרט הראשון בחיי שיכולתי לראות בפוקוס אבל העדפתי לראות מטושטש. בשלב מוקדם של ההקרנה הבנתי כי עדיף לראות מעורפל מאשר להתבונן באשפה ויזואלית המתחזה לתלת ממד.

 

ההצלחה הפנומנלית של "אווטאר" פתחה את התיאבון לאולפנים ההוליוודיים. "התנגשות הטיטאנים" תוכנן, צולם ונערך כסרט דו-ממדי ולכן אסור היה לנסות להמירו לתלת ממד - לא מבחינה טכנית ולא מבחינה אתית. הדבר לא הפריע לאולפני וורנר ללחוץ על היוצרים לבצע את ההמרה בזמן שיא.

 

פריים פוקוס גרופ, אולפן אפקטים הודי, זכה לעשות את עבודת מיקור החוץ הבהולה. הטכנולוגיה שאותה הם פיתחו אמורה היתה לאפשר המרה זולה ומהירה, אבל התוצאה היא יצירת אפקט של עומק על ידי "הבלטה" של חלק מהתמונה וטשטוש של רובה. כשרואים תלת-ממד ב"מומביוויז'ן" מתחילים להתגעגע למיגרנות שיצרו טכניקות התלת ממד הישנות יותר.

 

לרמה הטכנית העלובה מתווספת אפלוליות מעיקה. האם זה בגלל שהטכנאים ההודים לא הבינו כי יש לשנות את עוצמת התאורה בסרט המוקרן בכדי לפצות על הפחתת האור בעדשות המשקפיים? האם זה בגלל שבבתי הקולנוע בישראל מזניחים את הטיפול הבסיסי במשקפים - טביעות האצבע השמנוניות של הצופים הקודמים חוסמות את שדה הראייה, והסוללות הנדרשות להפעלת חלק מסוגי המשקפיים אינן מוחלפות?

 

את הצופה שנדרש לשלם מחיר פרמיום עבור סרטי תלת ממד זה לא צריך לעניין. במקום חוויה מועצמת הצופים נופלים קורבן לתאוות בצע ולחוסר מקצועיות. ההחלטה להימנע מללכת לסרט זה היא חרם צרכני שנדרש בכדי לסייע להוליווד להציל את עצמה מעצמה.

 

גרוע בכל ממד

ואיך הסרט עצמו? באופן לא מפתיע הוא מוצר ירוד בלי קשר למספר הממדים בהם הוא מוצג. "התנגשות הטיטאנים" מזכיר בשמו את הסרט הקאמפי והחביב מ-1981. למרות שישנם קווי דמיון בין עלילות הסרטים, אלו סרטים שונים. פרסאוס (סם וורת'ינגטון), הוא בנו של זאוס (ליאם ניסן) מלך האלים. זאוס שכב עם דאנאה, אשתו של המלך איקריסיוס (ג'ייסון פלמינג). כשהמלך גילה זאת האם והתינוק נכלאו בארון ונזרקו למים. האם מתה, אך התינוק, בהיותו חצי אל, שרד. ספירוס הדייג (פיט פוסטלוויט) מאמץ את פרסאוס ומגדל אותו כבן אדם.


"התנגשות הטיטאנים". ב-1981 זה היה חביב יותר

 

כשבני ממלכת ארגוס מחליטים לצאת למלחמה כנגד האלים ולהרוס את פסל זאוס, הוא משסה בהם את אחיו האדס (רייף פיינס), מלך השאול המרושע. האדס אחראי למות משפחתו המאמצת של פרסאוס, והוא גם מציב בפני אנשי ארגוס את הבחירה בין הקרבת הנסיכה אנדרומדה (אלכסה דאבאלוס) והחורבן המוחלט מידי הקראקן, מפלצת מים נוראה שאמורה להכות תוך ימים ספורים.

 

פרסאוס זועם על האדס מסיבות מובנות ורוצה לנקום בו ובאביו מלך האלים. כוחות העל שלו הם מקור התקווה היחידי במלחמתם של בני ארגוס כנגד האלים. הוא יוצא כחלק מקבוצת הלוחמים המובחרים של ארגוס בכדי להשיג את הדבר היחידי היכול להביס את הקראקן - ראשה המאבן של המכשפה מדוזה.

 

חברי הקבוצה - לוחמי ארגוס הבכירים, איו (ג'מה ארטרטון) אלה למחצה ובת האלמוות, ודיג'ין, שד חול המפגין טקטיקות לוחמה של מוג'הידין. מתכונת הקווסט א-לה-שר הטבעות אינה אפקטיבית כיוון שהדמויות אינן מפותחות: היעדר סיטואציות של אינטראקציה אנושית בסיסית, היעדר התפתחות ושינוי. האתגרים שבדרך - עקרבי ענק, הופעתו מחדש של איקרסיוס כזומבי, והמאבק במדוזה ובקראקן - מבוצעים ברמה טכנית מהסבירה (עקרבים) עד החובבנית (המדוזה). וללא הממד הדרמטי, העניין באירועים אלו מוגבל ביותר.

 

כולם יוצאים פה רע

פסגת עברם המקצועי של תסריטאי הסרט היתה "הטוקסידו" בכיכובו של ג'קי צאן. זה לא ישתנה גם אחרי סרט זה. הבמאי לואי לטרייה, שסרטו הקודם היה "הענק הירוק", הוא עוד בעל מקצוע הוליוודי המשלב בין מיומנות טכנית סבירה וחפות מוחלטת מכל ניצוץ מקוריות.


מתוך הסרט. הישג יוצא דופן שממנו חובה להתעלם

 

המעבר של סם וורת'ינגטון מאלמוניות גמורה לתפקידים הראשיים ב"שליחות קטלנית", "אווטאר" והתנגשות הטיטאנים" - נשגב מבינתי. האם הוא השחקן הדיגיטלי הראשון שמתחזה לאדם (ולכן העלילה של "אוואטר" היא האירוניה בהתגלמותה)? האם שיבוטיו הגנטיים מאפשרים לו לשחק במספר סרטים בו זמנית? אלו הסברים מופרכים, אך הם יותר סבירים מהמעמד הנוכחי שלו בהוליווד.

 

אין ספק שליאם ניסן ורייף פיינס הם שחקנים אמיתיים ומוכשרים, אבל לא בסרט זה. גם איחוד בין אוסקר שינדלר ואמון גת, או בין אסלן ו-וולדמורט לא יכול לפצות

על הדמויות השטוחות הקבורות מתחת לזקנים, בדים מתנפנפים ואפקטים בינוניים.

 

ישום טכנולוגיית התלת מימד ב"התנגשות הטיטאנים" גרוע מזה שהופגן ב"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון. השימוש בחומרי המיתולוגיה היוונית פחות מעניין ופחות מתוחכם מזה שהיה ב"פרסי ג'קסון וגנב הברק". התוצאה היא הישג יוצא דופן שממנו חובה להתעלם.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
וורת'ינגטון. שיבוט דיגיטלי?
לאתר ההטבות
מומלצים