שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: Index Open

    לא רציתי להיות אלמנה במשרה מלאה

    נסיבות מותו לא איפשרו לי לקרוס ברוב הוד לתוך אֶבֶל עמוק. זאת אומרת יכולתי ליפול, אבל ידעתי שאף אחד לא יוכל להרים אותי - ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי. והיה שם עוד משהו. קול קטן מאוד, אבל שמעתי אותו. הקול הזה לחש שאם, אחרי 35 שנות נישואים, הכל התפרק כך, אז משהו חדש יצמח

    ימים ספורים לפני ראש השנה, ב-6.9.2007, מת בעלי באופן פתאומי. פתאומי מאוד. בשלב זה של הכרותנו בואו נאמר שהוא נפטר מדום לב. זה לא יהיה לגמרי לא נכון, שכן ליבו באמת נדם. זו עובדה מוגמרת. כשארגיש שאני יכולה לסמוך עליכם, אספר את הסיפור המלא.

     

    נסיבות מותו לא איפשרו לי לקרוס ברוב הוד לתוך אֶבֶל עמוק. זאת אומרת יכולתי ליפול, אבל ידעתי שאף אחד לא יוכל להרים אותי - ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי. בדיוק עמדתי בעיצומו של טיפוס ארוך וממושך של כל הדרך מלמטה למעלה. ידעתי כמה העלייה הזאת מסוכנת וקשה, לא רציתי לטפס אותה שוב.

     

    והיו הילדים. שניהם. בני 20 פלוס, יוצאי יחידות קרביות, בוגרי אוניברסיטאות, אבל עדיין הילדים. שלי. שלנו.

     

    אז התאבלתי במשורה, בשום שכל. אֶבֶל מדוד. אף פעם לא עד הסוף, ואף פעם לא לפני אחרים. הזהירו אותי מפני התמוטטות קשה שתגיע מאוחר יותר. אבל לא יכולתי אחרת. פחדתי מדי. פחדתי שלא אוכל לקום, אז נשארתי על הרגליים.

     

    משכתי את השמיכה מעל ראשי ובכיתי בכי תמרורים

    מפעם לפעם, כשהסאה נגדשה, נכנסתי למיטה, הבטתי בשעון, משכתי את השמיכה מעל ראשי ובכיתי בכי תמרורים. הסיבה שהסתכלתי בשעון היתה שהקציתי לעצמי שעה לבכי. שעה, לא דקה יותר. לקראת תום השעה הייתי עוקבת אחר השעון, מגחכת מעט לעצמי, קמה שוטפת את הפנים וממשיכה. הסיבה שגיחכתי הייתה שמספר שנים מחיי ביליתי בייעול תהליכי עבודה בארגונים, ויכולתי לראות כמה מצחיק ושובר לב היה נסיוני ליעל את האבל, לגדור אותו, לשים לו גבולות.

     

    אבל זה עבד. מעולם לא נשארתי במיטה יותר משעה.

     

    וזה לא שלא רציתי. מאוד רציתי לאַיֵין את עצמי מתחת לשמיכת הפוך שהעניקה לי אשליית הגנה חמימה ורכה. אבל יותר רציתי לשמור על החלק המפכה חיים בתוכי ובתוך ילדיי. עיניהם היו נשואות אלי, ואת זה זכרתי כל הזמן. לכן הקפדתי לא לתת לאֶבֶל לכסות את כל חיי.

     

    יום אחד סיפרה לי חברתי סיפור על מישהי. התעניינתי ושאלתי – "מה היא עושה?"

     

    "היא אלמנה", ענתה חברתי.

     

    "לא ידעתי שלהיות אלמנה זה עיסוק במשרה מלאה", הופתעתי.

     

    לימים שאל אותי איש אחד – "מה את עושה?"

     

    "אני?" השבתי לו בבדיחות הדעת – "אני אלמנה".

     

    להרף עין הוא התבונן בי המום, ואז פרצנו שנינו בצחוק. מאוחר יותר גילה את אוזני שהוא הבין שאני מוכנה לדבר על כל דבר, ומה שיותר חשוב - לצחוק על כל דבר. זו יכולת מוערכת מאוד, אם כי עלי להודות שיש כאלו שנבהלים ממני.

     

    יהיו חיים אחרים. שונים לגמרי

    והיה שם עוד משהו. קול קטן מאוד, אבל שמעתי אותו. הקול הזה לחש שאם, אחרי 35 שנות נישואים, הכל התפרק כך, אז משהו חדש יצמח. ייקח זמן, אבל משהו חדש ייווצר. יהיו חיים אחרים. שונים לגמרי. וכך, לצידם של האבל והכאב הנורא, וריצת ההישרדות היומיומית, התיישבו להן בשקט התאומות סָמך; סבלנות ואחותה התוססת ממנה - סקרנות. הן תפסו מקום בשורה השנייה, אולי השלישית, צופות במתרחש, מחכות לראות מה יקרה.

     

    מפעם לפעם תקעה סקרנות מרפק בצלעותיה של סבלנות: "ראית מה זה?" שאלה. "היית מאמינה עליה?"

     

    לא. לא הייתי מאמינה. אבל – עובדה.

     

    המשך: במשבצת "המצב האישי" נולד רישום בשחור טרי

     

    • נעמי ר. עזר היא מחברת הספר "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים", מערכת יחסים בין בני משפחת מִיצִ'ינַלְס העסוקים בחיפוש אחר "חֲדַר הַלֹא כְלוּם" שמצאה אם המשפחה, החפצה להיות "זֶן-מָאמָא".

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מעולם לא נשארתי במיטה יותר משעה
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים