שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: Index Open

    במשבצת המצב האישי נולד רישום בשחור טרי

    רגליי כשלו. נחתתי לתוך אחד ממושבי הפלסטיק. ישבתי בשקט מוחלט בתוך ההמולה סביבי, קולטת את צליל החבטה הכבדה של החותמת המשרדית שהטביעה במצחי את אות מצבי החדש. עד אותו רגע, מספר ימים אחרי תום השבעה, כלל לא חשבתי על עצמי כעל אלמנה. אמנם בעלי מת, אבל מה זה קשור אלי?

     

    תעודת הפטירה של בעלי היתה המסמך הלוהט של השנה הראשונה. לכל פעולה אדמיניסטרטיבית, והיו רבות מספור, היה צריך לצרף את התעודה הרשמית שהעידה על כך שהוא באמת מת ואיננו עוד.

     

    כדי להשיג אותה, לבשתי בגדים רגילים ונסעתי נסיעה ככל הנסיעות למשרד הפנים. כרגיל, התקשיתי למצוא חנייה. אחר כך דיברתי דיבורים רגילים עם מילים רגילות. רק שחיפשתי את האשנב בו ניתן היה להנפיק "תעודת פטירה" של האיש שחייתי 35 שנים והוא מת פתאום. שלא כרגיל, זה היה אשנב בו השירות היה מהיר. בירכתי בליבי את משרד הפנים על ההתייעלות. אם כי כל המהירות הזאת היתה לי משונה. הרי מדובר בתעודת פטירה. מה בוער?

     

    חיכיתי, כאילו כלום, כאילו אני משנה כתובת, או מחדשת דרכון. כשהגיע תורי הגשתי לפקידה את המסמכים הנדרשים שאישרו את מותו. הייתי בטוחה שיחסר איזה מסמך ולא אקבל את התעודה. כדי למנוע את הרוגז הכרוך בסידורים שכאלו פיתחתי מין נוהל חיסון שאני מפעילה לפני שאני יוצאת לביצוע משימה כלשהי בבנק, בקופת חולים, ביטוח לאומי, מס הכנסה, רואה חשבון, בזק, הוט, אוראנג', חברת הביטוח וכיוצא באלו. מה שאני מכנה מינהלות (של החיים). ביוצאי מביתי למסעותי אלה אני מכינה את עצמי למצב השכיח בו יחסר לי מסמך, או חתימה, או שהפקיד היחיד שיודע "לעשות את זה" לא יהיה – ולכן לא אוכל להשלים את המטלה. כאמור, היות ואני מחוסנת, כשזה קורה, אני לא מופתעת ולא מתרגזת. הרי ידעתי. אני יוצאת מהמשרד וממשיכה בצעדים הנדרשים להשלמת המבצע.

     

    עלי להודות שלא תמיד החיסון עובד. קורה גם שאני מאבדת את שפיות דעתי מרוב זעם ותסכול.

     

    הזדעקתי להציל את מה שנשאר ממשפחתי

    הפעם חיכתה לי הפתעה במשרד הפנים. הפקידה לקחה מידי את כל המסמכים, עלעלה בהם ושוכנעה במהירות שהמת אכן מת. היא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. נתתי לה. היא שלפה בזריזות את הספח בו היו רשומים שמות ילדיי ומועדי לידתם, קימטה אותו, וזרקה לפח.

     

    "רגע רגע", הזדעקתי להציל את מה שנשאר ממשפחתי, "רק עכשיו איבדתי את בעלי, מה את זורקת לי את הילדים לפח?" היא לא ענתה. חשבתי שאולי מחמת שעברו את גיל 18 הם כבר לא יהיו רשומים בתעודת הזהות שלי, ופתאום הרגשתי נורא לבד בתעודה. רק אני. בלי בעלי ובלי הילדים. המחשב פלט חרישית ספח חדש והיא החזירה לי את תעודת הזהות, שהעידה שילדיי הם אכן ילדיי. נשמתי לרווחה. אלא שאז גיליתי במשבצת "המצב האישי" רישום חדש בשחור טרי - "אלמנה".

     

    רגליי כשלו. נחתתי לתוך אחד ממושבי הפלסטיק המכוערים. ישבתי בשקט מוחלט בתוך ההמולה שרחשה סביבי, קולטת את צליל החבטה הכבדה של החותמת המשרדית שהטביעה במצחי את אות מצבי החדש – "אלמנה". ישותי הפנימית שיקשקה בחרדה. עד אותו רגע, שהתרחש מספר ימים אחרי תום השבעה, כלל לא חשבתי על עצמי כעל אלמנה. אמנם בעלי מת, אבל מה זה קשור אלי?

     

    כל תא ותא בגופי כאב את ידיעת מותו בכל רגע, בכל שנייה. ועדיין, לא הייתי מוכנה לסטטוס החדש הזה, ולאגביות בה הונחת עלי, חתום כהלכה בספח תעודת הזהות שלי.

     

    הבטתי סביבי בהתנהלות הרועשת והרגילה של האנשים. קמתי ויצאתי משם. אלמנה.

     

    מספר ימים אחר כך פגשתי באירוע תרבותי אחד מגדולי המשוררים של ימינו, חתן פרס ישראל. איש נחמד מאוד, שהודיעני מיד כי אוהב נשים יפות הוא. "את נשואה?" שאל מהמרחק הבטוח של איש מבוגר ממני בהרבה, כמעט זקן. "לא" עניתי, מתגרה בו קלות, מחמיאה לגבריותו, כאילו הדבר אפשרי. "נפלא" השתעשע, "נהדר". אשת חיקו הנצחית לידו, צחקה איתנו, הצטרפה למשחק. "אז את גרושה?" ניסה בשנית, פניו מביעות תמיהה נוזפת מעט. "לא" עניתי. "איך הצלחת? אישה יפה כמוך?" נדהם לחלוטין. מניח שאם איני נשואה ואיני גרושה, ואני נתונה בשמלה אדומה ושפתי לוהבות באדום – אני רווקה.

     

    שאראה לו את ספח תעודת הזהות שלי?

     

    • נעמי ר. עזר היא מחברת הספר "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים", מערכת יחסים בין בני משפחת מִיצִ'ינַלְס העסוקים בחיפוש אחר "חֲדַר הַלֹא כְלוּם" שמצאה אם המשפחה, החפצה להיות "זֶן-מָאמָא".

     

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כל תא ותא בגופי כאב את ידיעת מותו בכל רגע
    צילום: Index Open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים