שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לפני שפגשתי אותה, פגשתי את החבר שלה

    גל של חום קיבל את פני בבירת הרגאיי העולמית. אחזתי את התרמיל שעל גבי ובראשי שאלה אחת "מה עכשיו?". לפעמים אתה כל כך רוצה לברוח ממשהו, עד שאתה בכלל לא חושב מה תעשה כשתיעלם. סיפור מבוסס על החיים, חלק ראשון

    כואב ופגוע בורח, לא יודע לאן ולא מצליח למצוא צליל מספיק חזק שיכול לכבות את הכאב.

     

    סיפור הוא אוסף של אירועים, אירוע שגורר אירוע שגורר עוד אירוע. ולפעמים אתה תוהה איפה הכל התחיל. אתה מתחיל להריץ את המחשבות לאחור בראש. אתה חושב על כל האירועים, על כל הדברים שאמרת לה, על כל הדברים שהיא אמרה לך בחזרה, ואז קורה הנורא מכל: אתה מתחיל לשאול את עצמך "מה היה אילו". מה היה אילו הייתי אומר דבר אחד ולא אחר, מה היה אילו הייתי מתעקש, מה היה אילו הייתי אומר סליחה. אתה נותר עם הרבה שאלות פתוחות, מתוסכל מכל מה שאתה לא מבין. תוהה אם יבוא היום ותמצא אהבה שתמשך לנצח.

     

    אני יושב בטרמינל יחסית חדש מחכה לטיסת קישור לקינגסטון, ג'מייקה, שמתעכבת באופן די צפוי. אני מביט באנשים שיושבים סבבי. יש משפחה גדולה עם שלושה ילדים קטנים שמתרוצצים בין הכסאות, זוג צעיר מחובק שמחייך אחד לשני כך סתם ללא סיבה, ואחת שיושבת לבד. המבטים שלנו נפגשים. אני מסתכל אל תוך העיניים שלה. אפשר לומר כל כך הרבה על אנשים דרך העיניים שלהם, העיניים לא משקרות. אפשר לראות עצב ואושר, רגש וכאב. אפשר לראות אהבה ושנאה, ואפשר לראות בדידות.

     

    גם אני טס לבד, שוב אני טס לבד, אבל הפעם זה לא מבחירה. הפעם זו תוצאה ישירה של אירוע שגרר אירוע שגרר עוד אירוע, זה הסיפור שלי. זה מה שהוביל אותי לשבת לבד בטרמינל די חדש ולהסתכל על האנשים שיושבים סביבי. אילו היא היתה כאן איתי עכשיו בטח היינו יושבים יחד מחובקים. אני הייתי משחק לה בשיער ומסתכל על פני בובת החרסינה שלה עם העיניים הכחולות והגדולות, ואולי הייתי מספר לה בדיחה והיא היתה צוחקת. והייתי לוחש לה באוזן שאני אוהב אותה והיא היתה מביטה בי ואומרת "גם אני אותך", בזה אני בטוח. אבל במקום זה אני יושב לבד ותוהה "מה היה אילו".

     

    מעניין אם ניתן לראות את הכאב גם בעיניי, וברגע אחד אני שואל את עצמי אם אני בכלל רוצה לעלות לטיסה הזאת.

     

    גל של חום קיבל את פני בבירת הרגאיי העולמית. אחזתי את התרמיל שעל גבי ובראשי שאלה אחת "מה עכשיו?". לפעמים אתה כל כך רוצה לברוח ממשהו, עד שאתה בכלל לא חושב מה תעשה כשתיעלם. קינגסטון לא שונה בהרבה משום מחנה פליטים שהסתובבתי בו בתקופת הצבא. בתים רעועים שנבנו זה לצד זה ויצרו שכונות קטנות, צפופות ועמוסות המאיימות על התייר המזדמן. תעלות ביוב לצידי הכביש ועזים שמתרוצצות מצד לצד במקום כלבים. בתוך מונית ישנה אני מתפתל בין רחובות העיר העמוסים כשפאקו, נהג המונית, מצליח במיומנות מפתיעה לא לפספס שום בור שעל הכביש בשילוב של זגזוג מדהים בין המכוניות שלצידנו.

     

    מספר דקות של נסיעה מופרעת ברחובות סבוכים, והנוף משנה אט אט את צורתו מאורבני וצפוף לירוק והררי. פאקו הסביר לי שיצאנו מקינגסטון ואנחנו מתחילים את דרכנו למקום מבוקשי, לונג ביי, כפר דייגים קטן בצידו הדרום-מזרחי של האי המשתרע על רצועת חוף לבנה של קילומטר וחצי.

     

    "כשהמוזיקה פוגעת בך, אתה לא מרגיש כאב"

    פאקו ניצל את העובדה שיצאנו מהעיר הגדולה והרשה לעצמו להושיט יד אל מתחת לכסא הנהג כדי לשלוף דיסק. הוא הכניס את הדיסק למערכת והצית לעצמו סיגריה. מתוך רמקולים צרודים התחיל המלך לספר בדרכו המופלאה על אהבה, “One good thing about music, when it hits - you feel no pain

     

    לפעמים קורים לנו בחיים דברים, ולמרות שהם קורים ממש בלי סיבה, אנחנו אוהבים לחשוב שזה סימן, שזה אומר משהו, שאנחנו צריכים עכשיו לעשות משהו. כמה חודשים לפני כן היא קנתה לי ספר במתנה, ועליו בכתב עדין כתבה את השורה מהשיר "כשהמוזיקה פוגעת בך, אתה לא מרגיש כאב". אבל הכאב שחשתי באותו הרגע, על כבישיה המתפתלים של ג'מייקה, בין רסטאפרים ששוטטו בחוסר מעש ברחובות לבין עשרות בקתות עץ שהעלו עשן מבישול עוף ואורז אדום, המאכל הלאומי של ג'מייקה - באותו הרגע אני לא חושב שהיה צליל מספיק חזק שיכול היה לפלח את דרכו אל ליבי ולכבות את הכאב.


    ג'ונגלים אינסופיים (צילם: אלעד שיינפלד)

     

    מההרים הגדולים גלשנו בין ג'ונגלים אינסופיים אל חופיה הצפוניים של ג'מייקה. משם פנינו מזרחה והתחלנו את דרכנו לכיוון מחוז פורטלנד הידוע בצמחייתו העשירה עקב כמויות הגשם הגדולות שיורדות באזור בכל ימות השנה. "אנחנו כבר עוברים את פורט אנטוניו (כפר הדייגים המרכזי במחוז), ומשם המרחק ללונג ביי הוא כמה מיילים בלבד", עידכן אותי פאקו, אבל אני הבטתי אל האופק ומחשבותיי היו במקום אחר. הן צפו בין נסיעות משותפות שלנו על הסקייטבורד ושיחות אל תוך הלילה, סרטים שצפינו בהם יחד מחובקים במיטה שבביתי. הזכרונות הם כמו גאות, ברגע אחד נדמה לך שניצלת והם נעלמו, וברגע אחר, כשאינך מוכן לכך, הם חוזרים.

     

    היא בכלל לא רצתה להגיע לכאן. היא טענה שהצד המזרחי של ג'מייקה מלא פשיעה ורצח ועוד כל מיני איומים. אז אמרתי לה שאם הייתי מקשיב לכל דבר שכתוב על ישראל באינטרנט, כף רגלי לא היתה דורכת במקום. אבל היא התעקשה, "הנה, תראה, כתוב". וככל שהיא התעקשה יותר, כך אני התעקשתי בחזרה שצריך להגיע לשם. "זה בדיוק מה שאני מחפש", ניסיתי להסביר, "חופים בתוליים, מעט תיירות, גסטהאוס על המים. רק את אני והשמיים הכחולים. איפה את רוצה לשכן אותי, במלון 'הכל כלול'? אנחנו עוד לא בגיל הזה". אבל היא לא השתכנעה והמשיכה להסביר למה מסוכן לטייל "בצד האחר" של האי. ולמרות שלפעמים רק רציתי שתשתוק, כל כך אהבתי אותה. היה בה משהו טהור, תמים. כמו ילד קטן שלא מבין למה אי אפשר לאכול שוקלד לארוחת צהריים.

     

    "יא מאן", צעק לעברי פאקו, "הגענו".

     

    את פני קיבל את דויד, הוא חייך לעברי חיוך רחב וחשף שורת שיניים לבנות סביב שן זהב אחת במרכז, "יא מאן, חיכיתי לך כל היום". בג'מייקה לא ניתן להיכנס לאי אם אין לך כתובת ספציפית בה תשהה במהלך הביקור. משום כך נאלצתי להיעזר בשרותי רשויות ההגירה הג'מייקנים, שמצאו באדיבותם הרבה כתובת גסטהאוס בחוף והתקשרו בכדי לבצע את ההזמנה עבורי. "יא מאן, וואלקם טו ג'מייקה. וואלקם הום מאן", המשיך דויד.

     

    דויד הסביר לי שבאותו לילה אצטרך לישון בבית אחר שנמצא ברשותו וממוקם בהרים, משום שלא נותרו לו חדרים על החוף, אבל מחר מתפנה לו חדר והוא יגיע לאסוף אותי דבר ראשון בבוקר. הוא סיפר לי על זוג שישן בבית בהרים בקומה העליונה, ראסטפארי ובחורה גרמניה (שילוב שעם הזמן בג'מייקה הפסיק להפתיע אותי), ושהחדר שלי ממוקם בקומה התחתונה. ומכוון שזה רק ללילה, ובכל מקרה כולם יושבים רוב הזמן במרפסת למעלה, זה לא באמת משנה.


    מקום קסום, רחוק מהכל (צילם: אלעד שיינפלד)

     

    נפרדתי מפאקו בחיבוק גדול ונופפתי לו לשלום, מתרחק אט אט בכביש הראשי של הכפר. בדרך עקלקלה וחשוכה טיפסנו במשך רבע שעה אל תוך ההרים. וכל מה שנותר לעשות היה להתפלל שאם אכן נגיע בשלום ליעדנו, ובהנחה שלא ירצחו אותי או ישדדו אותי בדרך, יכול להיות שזה יהיה מקום די נחמד.

     

    ובאמת, לאחר שטיפסנו בין מה שיתברר כמטעי קוקוס וג'ונגל פראי, הגענו לבית גדול ולבן שענה בדיוק לתיאורו של דויד. דילגתי במהרה אל תוך הבית וטיפסתי למרפסת עליה סיפר לי. הנוף שנגלה לעיניי, מואר בקסם מיוחד על ידי הירח הצלול של אותו הלילה, היה עוצר נשימה. מצד אחד ניתן היה לראות ג'ונגל עבות ועצי קוקוס פזורים בתוך ירוק מרהיב שלא נגמר, ומהצד השני נפרס לפנינו מפרץ לונג ביי המדהים ביופיו.

     

    עמדתי במרפסת הגדולה, שקוע במחשבות, איך עד לפני כמה שעות הייתי טרוד בענייני עבודה ולימודים, והנה אני כאן עכשיו במקום הקסום הזה, רחוק מהכל. ובדיוק שם, ברגע הזה, יעיד הירח שהביט בנו, פגשתי אותה בראשונה. את זה אני זוכר.

     

    אבל לפני שפגשתי אותה, פגשתי את החבר שלה. גם לו קראו דויד, מסתבר.

     

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אתה נותר עם הרבה שאלות פתוחות
    צילום: אלעד שיינפלד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים