שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לטפס על ההרים כי הם שם - מסע לטג'יקיסטן
    מטפסי הרים ישראלים התעלמו מהאזהרה על כך שאל קאעידה פעיל במדינה הקטנה שהוקמה לאחר פירוק ברית המועצות, כי בכל אופן - כל הציוד כבר היה מוכן... הם בהחלט לא הצטערו על אף רגע חוויתי שעברו, ורק כשהגיעו לפסגה הראשונה גילו לשותפיהם לטיפוס שהם בכלל מארץ הקודש. חלק ראשון

    "כן, ההרים יפים, אבל אוכל - אין..." כך סיפר לי הגולה הטג'יקי בתשובה לשאלה למה עזב את ארצו. זו הייתה היכרותנו הראשונה עם המדינה הקטנה, הממוקמת בין אפגניסטן לאוזבקיסטן, שהרי הפמיר העצומים חוצים אותה לרוחבה. רוב הטג'יקים שפגשנו לא האמינו למטרת בואנו: טיפוס הרים.

     

    - "מה יש לכם לחפש שם? זהב?"

    - "לא, אנחנו רק רוצים לטפס על ההרים".

    - "אבל בשביל מה?"

     

    הם לבטח לא היו מבינים את התשובה הסטנדרטית של מטפסי ההרים - "כי הם שם..." נשארנו חייבים לה תשובה.


    מפת טג'יקיסטן

     

    שבוע לפני הטיסה פירסם משרד החוץ אזהרה: ארגון אל קאעידה פעיל בטג'יקיסטן, לא מומלץ לנסוע. אבל כמה עשרות קילוגרמים של מזון כבר היו מסודרים בארגזים, והררי הביורוקרטיה שהיה עלינו לעבור כדי לקבל אישור להיכנס למדינה ולטייל בה כבר היו מאחורינו - אין דרך חזרה. בטיסה התלבטנו בנוגע לזהות שנאמץ שם: אולי איסלנדים? הולנדים? החלטנו שנהיה צרפתים.

     

    כבר לפני הנחיתה היה ברור לנו שזו לא פריז - אורות דושנבה, עיר הבירה, העידו על כפר קטן, לא על בירה של מדינה. הכביש משדה התעופה המאובק והזעיר הוביל לרחובות מאובקים לא פחות, בעיר שנבנתה לפי מיטב המסורת הסובייטית: רחובות ישרים ורחבים, כבישים בלויים שעליהם נעות מכוניות רוסיות עתיקות, ובניינים אפורים ועגומים המסודרים כמו חיילים.

     

    יצאנו אל השוק כדי להשלים מזון, וכאילו נשאבנו בזמן כמה מאות שנים לאחור - נשים צבעוניות עם חיוך עטור שיני זהב התבצרו מאחורי ערמות מלונים עצומים, סוחרי פירות יבשים הושיטו לנו משמשים מלוא החופן לבחינת הסחורה, וילדים עמדו לפני הררי תבלינים בשלל ריחות וצבעים.


    מסע בזמן, לפני המסע האמיתי. השוק בדושנבה הבירה

     

    השוק התוסס והססגוני היה היפוך גמור לרושם הראשוני שקיבלנו בשדה התעופה. כולם רצו שנצלם אותם, מקטן ועד גדול. צרפתים, הא? כן, כן, בדיוק. בבושת פנים ספגנו עלבונות על ההפסד "שלנו" לאיטלקים במונדיאל האחרון, והבנו שלכדורגל אין גבולות... למחרת השכם בבוקר כבר היינו על משאית רוסית ששכרנו, בדרך אל ההרים, נמלטים מהחום והאבק של דושנבה.

     

    מה בין קרוקס לטלוויזיה?

    האזור הראשון שבו טיפסנו, גיסאר, הוא המשכו של רכס פמיר, שהוא המשכו הכמעט ישיר של רכס ההימליה הגבוה בעולם, המכונה לעתים "גג העולם".

     

    המשלחת שלנו כללה ארבעה חברים: איגור, שהגיע מוכן היטב היישר מטיפוס הרים במערב מונגוליה; מאשה, הבחורה היחידה במשלחת; רועי ואנוכי.


    רועי ניצח את אלוף השוק בשחמט, אבל המקומיים טענו שעזרנו לו

     

    שכרנו מדריך מקומי רוסי, יבגני, שהרביץ בנו חינוך של אסכולת מטפסי ההרים הרוסים: סיגריות טובות כדי להירדם לפני הטיפוס, וגם כדי להתעורר בבוקר הטיפוס, והוודקה, לפי המסורת הרוסית, היא תרופה אוניברסלית שימושית, החל בטיפול במחלת גבהים וכלה ברגל שבורה.

     

    יצאנו לטיפוס הראשון. אחרי חציית קרחון קטן הגענו לסלע חשוף, ורק 300 מטר (אנכית) הפרידו בינינו לבין הפסגה. הטיפוס נעשה כאשר ארבעתנו מחוברים בזוגות; המוביל תוקע עגינות (חתיכות מתכת בצורות שונות) אל תוך סדקים בסלע, ומעביר את החבל כך שאם מישהו נופל החבל נתפס על העגינה.


    בטיפוס באזור גיסאר לא פגשנו מטפסים אחרים

     

    הנקודה הקשה ביותר במסלול נקראת בלהג המטפסים הקרוקס (מנעול), כאשר אנחנו המפתח, כמובן... הגענו לקרוקס של הטיפוס: גוש סלע קובייתי המכונה "הטלוויזיה". מטרתנו הייתה לטפס על הפאה האנכית של "הטלוויזיה", ולדלג מעל תהום אל סלע נוסף.

     

    כמה דקות של מאבק, ו"הטלוויזיה" מאחורינו. הנוף מהפסגה היה מקסים: מדבר צחיח מצד אחד, והרים ירוקים מצד שני, מעוטרים קרחונים ומדרונות מושלגים. במחנה, בסוף היום, יבגני "שטף" אותנו - "בשביל מה הבאתם חבל?" טכניקות האבטוח שלנו גרועות, לטענתו, והוא הסביר לנו את הטעויות ואת יסודות תורת הטיפוס הרוסית.

     

    סיוט אפשרי: נפילה לסדק סמוי, מכוסה שלג טרי

    למחרת העברנו את המחנה למרגלותיו של קרחון גדול. שני היעדים הבאים לטיפוס קרצו לנו מלמעלה. תירגלנו את הטכניקות שיבגני לימד אותנו בקרבת האוהלים. השתכשכנו במי הקרחון, וצברנו כוחות לקראת הטיפוס הבא: הר Ular, שנקרא על שם תרנגול בר שחי כאן בהרים.


    חוצים מדרון קרח, בדרך לטיפוס הראשון

     

    הטיפוס היה ארוך יותר מזה של היום הקודם, והירידה ממנו קשה - קודם דרדרת נוראית, ואחר כך חצייה של קרחון. שם איגור כמעט איבד את תרמילו, שהחליק על הקרחון ונעצר כמה מטרים מאחד הסדקים הגדולים שבקרח.

     

    הללו, המכונים קרוואסים, הם אחד מסיוטי המטפסים: הסכנה העיקרית היא נפילה אל תוך סדק סמוי, מכוסה שלג טרי. חריצי הקרח מגיעים לעומקים של עשרות מטרים, וחילוץ מתוכם הוא אחת התרגולות הבסיסיות שלומדים. זוהי גם הסיבה שבעת חציית קרחונים תמיד הולכים קשורים בחבלים ארוכים.

     

    מצליפים אחד בשני בסאונה מתוצרת עצמית 

    הטיפוס השלישי באזור היה טיפוס קרח. בטיפוס על מדרון קרח תלול מבריגים ברגים מיוחדים אל תוך הקרח, כדי לבלום נפילה אפשרית. אל הרגליים מחברים התקנים הנקראים קרמפונים. אלה הם שיני מתכת חדות המוצמדות לחלק הקדמי של הנעל, שננעצות בקרח ונתפסות בו, גם בשיפועים תלולים יחסית.

     

    התחלנו את הטיפוס השכם בבוקר, כדי שהקרח יהיה קשה ונוח להליכה, אך ההתקדמות על הקרחון הייתה אטית, וסיימנו את החלק הטכני רק לקראת הצהריים. לאחר שעתיים נוספות של הליכה פשוטה על שלג רך הגענו לגוש הסלע של הפסגה - רק עוד כמה מטרים!


    רועי משתכשך במי קרחון. את הצרחות שלו שמעו לפחות עד אוזבקיסטן...

     

    הנוף הנשקף היה היפה ביותר עד כה, הואיל וזו הפסגה הגבוהה ביותר באזור. היינו מוקפים רכסי הרים שהזכירו לנו שטג'יקיסטן היא מדינה הררית להפליא: יותר מחצי משטחה נמצא ברום שמעל 3,000 מטר!

     

    על כל פסגה בברית המועצות לשעבר ניתן למצוא קופסה שבה משאירים המטפסים פתקים עם אינפורמציה על הטיפוס. כך גילינו שקבוצה של מטפסים רוסים הייתה כאן לפנינו ב-2004. השארנו את רשמינו, ככל הנראה הישראלים (על הפסגה הודינו באשמה...) הראשונים שטיפסו כאן, וירדנו אל המחנה. היום עוד לא הסתיים - קיפלנו את האוהלים בזריזות, וירדנו אל התחנה המטאורולוגית במרחק של כמה שעות הליכה. איוון, האחראי על התחנה, חי בה בגפו מזה 14 שנה, מרוחק מכל יישוב או קשר אנושי.


    הנוף מהפסגה הגבוהה ביותר. יבגני הסביר שהקרחונים נסוגים גם כאן

     

    למרות הבידוד, הוא בנה לעצמו בית מדהים מעץ, מפוסל ביד אמן, ומקושט בתמונות ענק מרהיבות שצילם, כולל תמונות נדירות של בעלי החיים שחיים בהרים, דוגמת חתול השלג הנמצא בסכנת הכחדה ונדיר מאוד שהוא נצפה על ידי בני אדם.

     

    עייפים אך מרוצים חשבנו שננוח מעט בחום הבית, אבל יבגני חשב אחרת - "זמן להכין את העצים לסאונה!" כך מצאנו עצמנו סוחבים בולי עץ כבדים ומעבירים אותם את הנהר הסוער בתא מתכת קטן התלוי על כבל, ככל הנראה גם הוא מעשה ידיו של איוון.

     

    אחרי שיעור בניסור בולי העץ, וכמה שעות עבודה - הייתה לנו באניה (banya) רוסית לתפארת. מדובר בחדר עץ קטן שבו מכל מים גדול המחומם על ידי עצים. תוך כדי הישיבה בסאונה מצליפים בגוף בענפים טריים, להמרצת הדם. ההרגשה סוראליסטית לחלוטין - בבוקר עוד טיפסנו על קרחון תלול, וכעת אנחנו מזיעים בבית מרחץ רוסי מסורתי...

     

    ההמשך והסיום - בחלק השני והאחרון

     

     

     

    צילומים: אריאל אמיר, טבע הדברים
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוב הטג'יקים מוסלמים, אך יחסם לדת ליברלי מאוד
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    המקומיים בשוק בדושנבה שמחו להצטלם
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    הטג'יקים קרובים בכמה מובנים לעם הפרסי
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    ממראות השוק
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    חלק מהמקומיים התעקשו להצטלם...
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    השוק הפתיע בססגוניותו
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    מומלצים