עושה בנו לינץ'
בניגוד לסרטים המאוחרים של דייויד לינץ', "ראש מחק" מצולם בשחור-לבן. אבל טביעות האצבע של הבמאי ההזוי ניכרות כבר אז ב-1976. לירון סיני מתחקה אחר מקור הטירוף
כשחוזרים בזמן ל-1976 וצופים בסרט הראשון של דייויד לינץ', הולכים לאיבוד לפני שמצליחים למצוא איזשהי טביעת אצבע. או טביעת צבע. לינץ' שאנחנו מכירים חובב וילונות אדומים, קטיפה כחולה, ומעיל מעור נחש בחום וזהב מזעזע, ומעל לכל גמד רוקד ומדבר ברוורס. ועם זאת ב"ראש מחק", סרטו הראשון, הכל צבוע בשחור-לבן.
דכאון אחרי לידה
"ראש מחק" מתחיל בחלל, למרות שלא מדובר בסרט מדע בדיוני. ראשו של הגיבור, הנרי ספנסר (שהתספורת ההזויה שלו מזכירה את זו של לינץ' עצמו, ובטח שימשה השראה לתסרוקתה של מארג' סימפסון) מופיע על הצד וקצת שקוף, כשבמקום מוח רואים כוכב לכת משונה.
"ראש מחק" - הטריילר
אחרי הריחוף בחלל הערפילי הנרי מופיע שוב במה שנראה כמו שכונה אורבנית מטונפת, שכל דבר בה, החל מהבתים וכלה במדרכות, נראה כמו פסולת תעשייתית. בדידותו של הנרי מופרת כשהוריה של חברתו מרי מודיעים לו, שבגלל קיום יחסי מין לפני החתונה, לו ולמרי נולד תינוק, שמחכה להם בבית החולים. הוא מסכים לחתונה ולוקח את אשתו ובנם תחת קורת ביתו הדולף, אולם מכאן העניינים ממשיכים להשתבש.
התינוק מתגלה כמוטציה ביזארית – מעין דינוזאור קטן, ארוך צוואר שגופו עטוף בחיתולים, מרי מפרפרת בלילה ופחות או יותר משריצה עוד יצורונים דומים שהנרי מעלים, עד שנמאס לה מצרחותיו של התינוק והיא עוזבת. משאירה את הנרי עם המוטציה ועם הרצון ההזוי להיעלם לתוך ראשו דרך הרדיאטור, בתוכו מתחבאת אישה מעוותת, ששרה שירים מתוקים - מעשור אחר, או הישר ממוחו הקודח של הנרי.
הנרי הוא לא ממש אב השנה. בסופו של דבר הוא מתעצבן על היצור, שכשלא בוכה או מתכסה בפצעים דוחים, מגרגר בסיפוק וצוחק עליו ועל קיומו הפתטי. הנרי חותך את החיתולים ומתחתיהם מגלה שאריות גוף, או מה שזה לא יהיה, די מפורקים ומדממים שלא ממש יוכלו לתפקד או לחיות.
לינץ'. רוצה לתפוס את הפחד בידיו (צילום: מרב יודילוביץ')
בצר לו, הנרי נעלם לתוך חריצי הרדיאטור, כנראה בחיפוש אחר נחמה. אבל, במקום נחת, ראשו מתפוצץ ואת מקומו תופס ראשו החוצני של תינוקו. ומה עם ראשו האמיתי המדמם? הוא מובא למפעל בו הוא משמש חומר גלם ל...מחקים. ואנחנו, הצופים המותשים והמבועתים, זוכים לרגע של שלווה אחרי שעה וחצי הזויה, לקולה המתקתק של האישה המעוותת. היא מחבקת את הנרי, ואותנו. בעולם החולה של הסרט היא הופכת לרגע לדבר הכי חמוד שראינו אי פעם.
צורה לו
ובכן, מה בין החוויה המקאברית הזו, שניתן היה לפטור אותה לכאורה כטריפ LSD לבין סגנונו של לינץ'? כמעט הכול. עצם העובדה שהסרט מבלבל, לא הולך לפי נרטיב הוליוודי טיפוסי, אלא כמסר כלשהו ממוחו של לינץ' (שאולי התחיל לעשות מדיטציה כבר אז) מצביע על משהו מוכר.
לינץ' הוא במאי של תודעה צורנית. כל מה שהוא שם עליו דגש בתחילה הם צבעים, צורות וקולות, כי הקולנוע שלו מרגיש הרבה פעמים יותר כמו מיצג ארוך בלופ, לא כמו סרט עם עלילה קוהרנטית עם התחלה, אמצע וסוף.
במפגש עם מעריצים ישראלים בסינמטק תל אביב, התוודה במאי שדמות הנבל שמסמל רוע טהור, הלוא הוא בוב מ"טווין פיקס", הומצא ברגע. יום אחד איש התפאורה נכנס בטעות לפריים והשתקף במראה, בסצנה בה אמה של לורה צרחה באימה. לינץ' כל כך התלהב מהדמות ארוכת השיער שהבליחה, וליהק אותו לתפקיד. כך נולד אחד השדים הכי מבהילים בתולדות הקולנוע.
מצד שני, בתוך הווילונות האדומים, הצרחות, פס הקול שמולחן כמעט תמיד על ידי אותו מלחין נאמן (אנג'לו בדלמנטי), נראה מבצבץ משהו פנים תודעתי מלא בתוכן, שיוצא הישר מהסיוטים שלו, וכנראה של כולנו. אפשר ללכת שלב אחד אחורה, לסרטים הקצרים של לינץ' שחלקם נעשו כשעוד היה סטודנט נלהב לקולנוע. באחד מהם, שנקרא האלפאבית (the alphabet) שומעים את אותיות ה-ABC מדוקלמות לפי לחן מוכר, בעוד על המסך הן עושות שמות, מדממות.
אנטי מחיקון
זה מה שלינץ' אוהב – ומכאן גדולתו: להפחיד אותנו דרך הדברים הנעימים והמוכרים לכאורה, ולעשות הכול בדרך שלו. אחרי "ראש מחק" בשחור-לבן הוא הלך למקום רחוק מעט מעצמו, וביים את "איש הפיל" – עדיין בשחור-לבן, ולפי תסריט של מישהו אחר.
"איש הפיל". הדמיון לאישה המעוותת מ"ראש מחק" ברור
בסרט הזה אי אפשר שלא לזהות את הגידולים המעוותים בגופו של איש הפיל ובמיוחד על פניו ממקום אחר, מהאישה המתוקה ששרה לנו שירים בראש מחק. ואכן, איש הפיל מספר סיפור אנושי עגום על מישהו שמחפש את המתוק מתוך העיוות, ואת האנושי בתוך היצור המפלצתי, בזמן שהמפלצתי יוצא דווקא מהאנשים ה"יפים".
וכן הלאה. כשם שיש אב ואם לא מתפקדים מול תינוק מפלצתי ב"ראש מחק" (ונשאיר את הניתוח הפסיכואנליטי המתבקש בצד), כך גם ב"קטיפה כחולה" המניע הוא בן אבוד, ב"לב פראי" האם היא בעצם גרועה יותר מהמכשפה בקוסם מארץ עוץ, וכולנו יודעים מה גורמת אהבת אב מטרידה ביותר ב"טווין פיקס".
לינץ' נהנה לשעתק את הנרטיבים והדימויים שלו. אחרי "טווין פיקס" ו"כביש אבוד" כמעט בכל סרט שלו יש בלונדיניות נרצחות או צורחות, וילונות אדומים, מוסיקה שמנונית, וסקס מפחיד, וגמד, תמיד אותו גמד. למה? כי זה מה שמוחו הקודח של לינץ' נהנה לייצר, ובדרך כלל, אנחנו נהנים לצפות.
כבר בצפייה ב"ראש מחק" אפשר להבין עם מי יש לנו עסק: במאי שאוהב את המוח האנושי, ולא מפחד לרדת לעומקי הפחדים הקמאיים ביותר שלנו: הפחדים שגדלים בתוך המיטה, בתוך הבית, מול ההורים ומתחת למרצפות של העיירה האורבנית, או הכפר הפסטורלי.
עוד במדור טיול שורשים:
