כנר על הזיגזג

ראדו מיכאילאנו, הבימאי היהודי-רומני-צרפתי של "הקונצרט", מרותק לסיפורו של העם היהודי כסיפור של התגברות על דיכוי, נדודים והשימור של הזהות בתהליך זה. אלו נושאים קודרים וכבדי משקל, שצופים מועטים מגלים בהם עניין.

מיכאילאנו מקל על הצופים, לפחות לתפיסתו, באמצעות מעברים חדים בין רגש משתפך להומור מחוספס וקפיצות ניכרות בהגיון העלילתי.

אלו המחבבים את סרטיו יכולים לטעון כי תכונות אלו משמרות במודע צורת סיפור יהודית עממית. המסתייגים ישיבו כי הוא במאי בינוני המתיימר לאמירה משמעותית בעודו מתבלבל בין הומור לוולגריות ובין זיכוך רגשי לקיטש.

בקומדית השואה "רכבת החיים" (1998) מיכאילאנו הציג יהודים הבורחים מהנאצים כשהם מחופשים לרודפיהם. ההומור הושתת על אירוניה שבהתחמקות מהטרנספורטים הנאציים באמצעות רכבת יהודית, ובמראה של יהודים מחופשים לנאצים, בעודם מקיימים טקסים מסורתיים. ברור מדוע חלק מהקהל צחק, וחלקו האחר הובך מסרט שכזה.

קבלו את המאסטרו

"הקונצרט" מפגין זיגזוג דומה. למרות שלא כל דמויותיו יהודיות, המהלך המרכזי שבו עוסק בגורל היהודי, ובקשר שבין הזהות היהודית למוזיקה. השיא הרגשי שאליו מגיע הסרט בסופו, בסצנה ממושכת שבה מתקיים קונצרט של צ'ייקובסקי, מפצה על לא מעט פגמים שהופגנו במהלכו.

רוצה לבולשוי. מתוך "הקונצרט"

לפני 30 שנה, בשלהי תקופת שלטונו האנטישמי של ברזנייב, היה אנדריי פיליפוב (אלכסי גוסקוב) המאסטרו הנערץ של תזמורת הבולשויי. בנסיבות פוליטיות שלא מוסברות עד אמצע הסרט, נאסר עליו להמשיך בעבודתו. עבור זוג נשוי שנמנה עם הנגנים היהודים של התזמורת התוצאות היו טרגדיות. בהווה בו נפתח הסרט, פיליפוב מתפרנס כעובד ניקיון בבולשוי, מסתכל בערגה על נגינת התזמורת, בעודו ניזון מהבטחות מעורפלות שיום אחד יינתן לו לחזור ולנצח.

בולשוי, או בולשיט?

מדוע הוא לא קיבל את משרתו חזרה גם בחלוף שנים רבות מאז קריסת הקומוניזם? כנראה ששאלות ממין זה לא הטרידו את מיכאילאנו בזמן כתיבת התסריט של הסרט, ולכן התוצאה המרושלת הרוויה בפרטים תמוהים ולוקים בסבירותם.

כשפיליפוב מיירט הזמנה שנשלחה לבולשויי לביצוע קונצרט בפריז, הוא מחליט לנסות ולהגשים את השאיפה הבוערת בעצמותיו – להקים מחדש את התזמורת שפוזרה לכל עבר, להתחזות לבולשויי ולנגן בקונצרט את צ'ייקובסקי. במשא ומתן שנפתח מול מזמיני הקונצרט, הוא מתעקש שידאגו לצרף לתזמורת את סולנית הכינור הצרפתיה הצעירה והמוכשרת אן-מרי ז'קה (מלאני לורן, שגילמה את שושנה ב"ממזרים חסרי כבוד" ומצליחה לצאת בכבוד גם מסרט זה).

צ'ייקובסקי נפלא, למה צריך את הסרט לפניו? מתוך "הקונצרט"

תהליך איסוף התזמורת שחבריה עובדים בשלל עבודות ציוריות מנגן כינור "צועני" ועד דיבוב פורנו, והבאתה של הלהקה לפריז - כל אלה מהווים תירוץ לאוסף סצנות קומיות, רבות מהן רחוקות מלהיות מזהירות, המושתות על הצגה קריקטורלית של תכונות האופי "הרוסיות": חוסר סדר, חיבה לאלכוהול, גנגסטריזם, נובו-רישיות. הבדיחות המתמקדות בתכונות האופי של כמה מהנגנים היהודים, אולי נובעות מחיבה לדמויות, אך כפסע בינן לבין הלא נעים.

הומור מחליש

הנסיון להומור קדחתני (במעין גירסא מרוככת של סרטיו האחרונים והמעיקים של קוסטוריצה) מחליש משמעותית את הסרט. הוא מאט את הקו העלילתי המרכזי, ולמעשה מתפקד כמריחת זמן בדרך ל"מנה העיקרית" והאמוציונלית – המשולש של פיליפוב, אן-מרי ז'קה וצ'ייקובסקי.

המטען הסמלי הנסתר מתחת לתוכניתו המופרכת של פיליפוב מתחיל להתגלות בהדרגה במפגש בינו לבין ז'קה. הסולנית הצעירה שמעולם לא נגנה צ'ייקובסקי מסכימה להשתתף בקונצרט, ומגלה במהלכו, תוך כדי הנגינה, את סוד הקשר בין המוזיקה ובין חייה.

ההחלטה להקדיש את חלקו האחרון של הסרט לניגון היצירה של צ'ייקובסקי במלואה היא החלטה נועזת. הביצוע הנשמע בסרט מצוין, והאריגה של שיאו הרגשי של הסרט לתוך אקט הנגינה מבוצע היטב. זו הייתה יכולה להיות סצנה נפלאה, אם היה מופגן בה קצת יותר איפוק בתנועה בין הקומי והרגשי, ובין העבר ההווה והעתיד, ובעיקר אם היה קודם לה סרט קצת יותר ראוי לסצנה שכזו.