הפיתוי לשאת בגאון ויגון את התואר אלמנה
יש משיכה עזה לעבר המקום הפנימי העצוב והכבד הזה, להיבלע בתוכו, להתארגן סביבו, לתת לו לנהל את המשך החיים
- הפרק הקודם: במשבצת המצב האישי נולד רישום חדש בשחור טרי
בשנה הראשונה למותו של בעלי ניצבה עדשת האלמנות כשומר סף בפתח התודעה שלי. כל אירועי החיים השוטפים עברו דרך שער ה"אלמנה", על מלוא המשמעות שהיתה לכך עבורי. עדשת האלמנות, שחורה-שקופה, שברה את צבעוניות ההתרחשויות התוססת ושיוותה להן נופך דהוי. התאים לי, השקט של האפרפרות. צבעים עזים מדי הכאיבו.
עד אותו זמן חשבתי שמשקפי השמש השחורים הענקיים, סטייל ג'קי קנדי, נועדו להסתיר את עיניה האדומות של האלמנה, רמז דרמטי אלגנטי על עצב אין סופי. עכשיו הבנתי שכיסוי עיניים זה נועד להגן על עיניה של האלמנה מהכאב מול העולם הממשיך לחיות בעוז כמנהגו מאז ומעולם, ובכלל לא אכפת לו שהמת מת, היא אלמנה, וילדיהם - יתומים.
ככה זה, וטוב שכך.
משהו בתוכי התקומם נגד ההטייה העקמומית הזאת
בכל אופן, כבר בימי השבעה שמתי לב שפנייתם של רוב האנשים אלי, גברים כנשים, היתה כזו: ראשם נטה הצידה לצד שמאל, צד הרגש, קולם הפך לדקיק וחלש, ובנימה בכיינית מעט שאלו אותי "איך את? איך הילדים?" כאדם חברותי הבנתי שזו הצורה שאני אמורה לענות, זה מה שמצופה ממני עכשיו. משהו בתוכי התקומם נגד ההטייה העקמומית הזאת. נהגתי לאחוז בשתי ידיי את ראשו של הדובר, לישר אותו ולומר בקול יציב ורגיל: "דבר ישר". פעולת יישור זו נמשכה מספר חודשים, עד שכולנו התייצבנו אנכית לקרקע.
יום אחד סיפרה לי חברה על אשה בת יותר מ-60. בעלה נפל בקרב כשהיתה בת 20 בלבד. היא נשארה אלמנה כל העשורים האלה. היא כל כך אהבה אותו, שעד היום היא לובשת שחורים, שיערה קלוע בצמת שיבה ואצעדות כסף כבדות מעטרות את אמת ידה.
החשיפה הפתאומית לכאוס של היקום
נחרדתי על עצמי. חשתי היטב את הפיתוי לשאת בגאון וביגון את התואר אלמנה. משיכה עזה לעבר המקום הפנימי העצוב והכבד הזה, להיבלע בתוכו, להתארגן סביבו, לתת לו לנהל את המשך החיים. היה משהו ממגנט בהתפלשות במחוזות העצב הנורא, והיתה הציפייה החברתית שדחקה לאותו מקום. גם הסובבים אותי היו צריכים לארגן מחדש את המבט עלי באופן שיהיה להם קצת יותר נוח, שתירגע התבהלה האיומה שאחזה בכולם עם החשיפה הפתאומית לכאוס של היקום. התנהגותי היתה אמורה להיות אופיינית לאלמנה גם כדי להקל על החֶבְרָה.
ידעתי שכניעה לדחפים האלו פירושה ויתור על חיי כמו שאני רוצה לחיות אותם, מה עוד שפטירתו של בעלי התרחשה על רקע בָּלָגָן עסקי לא קטן, שתפס חיים משלו והוא חי וקיים עד היום הזה (הבלגן). וכך מעסיק אותי בעלי המת לא פחות מאשר בחייו ומקשה להיפרד ממנו.
ועם הכל ולמרות הכל, נלחמתי בכוח נגד מה שביני לביני כיניתי - "אלמנוּת כעקרון מארגן של החיים".
נתתי לעצמי גם "הנחות אלמנוּת". כשחברים טובים, שחששו שאשמט מהרשת החברתית, ניסו לחלץ אותי מיצועֵי העיתונים שלי בערבי שבת ולהתלוות אליהם לבילוי משמים, עניתי: "אתם חייבים אבל אני אלמנה, בבחינת 'אשריי - יתום אני'".
מצאתי את החרויות החדשות שלי. בדיעבד, את רובן יכולתי לממש גם בהיותי נשואה כהלכה, אלא שאז לא נמצא לי האומץ וכעת, בחסות הגושפנקא החוקית הטרייה, נפתחו בפניי מחוזות שחרור חדשים, חלקם מהנים מאוד אך לא חוקים בעליל, ולכן אני מנועה מלספר.
בינתיים.
- נעמי ר. עזר
היא מחברת הספר "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים", מערכת יחסים בין בני משפחת מִיצִ'ינַלְס העסוקים בחיפוש אחר "חֲדַר הַלֹא כְלוּם" שמצאה אם המשפחה, החפצה להיות "זֶן-מָאמָא".
