נסיך הגאות והשפל

מאז הופעת העיבוד ההוליוודי הראשון למשחק וידאו, "האחים סופר מריו" מ-1993, הפכו עיבודים קולנועיים למשחקי מחשב למזוהים עם איכות ירודה וכישלונות כלכליים. אומנם ישנם יוצאים מן הכלל, ברווחים גם אם לא באיכות (סדרת "טומב ריידר"), אך המגמה חד משמעית.

בהשוואה לקבוצת התייחסות מפוקפקת זו, "הנסיך הפרסי: חולות הזמן" הוא הישג. סרט שמצליח להכיל כמה הופעות משחק סבירות, עלילה שמעוררת עניין קלוש ואפילו מידה מוגבלת של שנינות פוליטית. גם בינוניות היא הצלחה בפרספקטיבה הנכונה.

"הנסיך הפרסי" מבוסס על סדרת משחקי המחשב הידועה, ובמיוחד על הפרק השלישי ששמו זהה לשם הסרט באנגלית ("Prince of Persia: The Sands of Time"). כעיבוד של אפשרויות התנועה במשחק המחשב, הסרט לא יכול להיות

אלא פנטזיית הרפתקאות דינמית שבה סבירות עלילתית אינה רלוונטית. המטרה הבסיסית היא שימוש במבנים של פרס העתיקה להפגנת שלל מיומנויות פארקור ובכלי הנשק המזרחיים למפגנים של אומנויות לחימה.

האימפריה הפרסית של הסרט היא פנטזיה אוריינטליסטית הממשיכה את המסורת ששורשיה ב"גנב מבגדד" (1924) הקלאסי, ואחריתה ב"אלדין" (1992) של דיסני. בהתאם למסורת זו, זוהי הפקה מערבית שבה העולם נראה כמו פנטזיה מצועצעת של המזרח. עולם המאוכלס בשחקנים בריטים עזי מבטא המתחפשים בצורה בלתי אמינה בעליל ל"פרסים" או ל"ערבים". אין מדובר בכשל מקצועי אלא בכוונה ליצור פנטזיה שתוכל להסב הנאה באמצעות הדגשת מופרכות זו.

מישהו אמר עיראק?

ההיבט המעניין בסרט הוא השילוב הסכיזופרני המתקיים בו בין הפנטזיה המערבית לאופן בו חודרת לתוך פנטזיה זו "המציאות". היבט זה מושג באמצעות רמיזות ביקורתיות כלפי הפעולות הצבאיות של ארצות הברית במזרח התיכון בעשור הנוכחי. אוריינטליסטי ברוחו ואנטי-אמריקני במסריו - ברוכים הבאים לעולם סרטי הילדים של המאה ה-21.

דאסטן (ג'ייק ג'ילנהול) הוא נער רחוב אמיץ לב ויתום אותו מאמץ המלך הפרסי שאראמאן (רונלד פיקאפ). משפחתו החדשה כוללת גם שני אחים - טוס (ריצ'רד קוייל) הבכור שאמור לרשת את אביו, וגארסיב (טובי קבל) חמום המוח. בל נשכח את הדוד ניזאם (בן קינגסלי), היועץ הראשי למלך. שמו הערבי הברור יותר, והמסקרה מסביב לעיניו, מבהירים מיד כי דמות הדוד היא מיזוג של ג'פאר, היועץ המרושע מ"אלדין", וסקאר, האח הבוגדני מ"מלך האריות".

בהיפוך אירוני של ההווה הפוליטי, יוצאים חיילי האימפריה הפרסית לכבוש את ממלכת אלמות השכנה בתואנה של הימצאות כלי נשק אסורים. דאסטן מסתייג מהפלישה, אך יורש העצר המיועד והדוד בעל המסקרה דוחפים לפעולה צבאית. דאסטן פועל בניגוד לצו מצפונו, מוביל את המתקפה והופך לגיבור הפלישה. אך כוחות האופל לא שוקטים על שמריהם. בחגיגות הניצחון הוא מופלל ברציחתו של המלך וכעת הוא נס על חייו יחד עם טמינה (ג'מה ארטנטון), הנסיכה השבויה של אלמות. הוא ינסה לפתור את תעלומת רצח של המלך ויחדיו הם יאבקו למנוע את נפילת הפגיון לידיים חמדניות ופזיזות.

האם בני אלמות אכן מסכנים את הפרסים או שההצדקה לפלישה היא מעשה רמייה? כיצד הפלישה קשורה ל"פגיון הזמן", נשק אולטימטיבי הנשמר בידיה של טמינה? מה תפקידן של יחידות החיסול הבלתי מזוהות של נינג'ות מזרח תיכוניות בניסיון להשתלט על נשק על זה? מבעד לרצף סצנות הפעולה הקופצניות הגודשות את הסרט, התשובות לשאלות אלו יתבררו בהדרגה.

ג'ילנהול. מוצלח ממקביליו המסוקסים

למרות שהסרט מפגין את אותו גודש שטחי שמאפיין רבים מסרטי ההרפתקאות העכשוויים, התוצאה נסבלת יחסית. במדד המיגרנה לקהל בוגר, "הנסיך הפרסי" מוצלח יותר מסדרת "שודדי הקאריביים", המוצר הקודם שיצא מפס הייצור של המפיק ג'רי ברוקהיימר.

ג'ילנהול, שהחל את דרכו כחנון הלכוד בפרדוקסים של זמן ב"דוני דארקו" והתפתח בהדרגה לדמויות גבריות יותר, עד לדרגת חייל בצבא האמריקני בעיראק

ב"ג'ארהד" (2005), הופך לראשונה לגיבור ראשי בסרט פנטזיה רב תקציב. למרות שגופו חוטב בשבעה חודשי הרמת משקולות, עיני הכלבלב שלו וחיוכו העקמומי עדיין מביעים יותר רגש מרוב בובות הפיתום המבצעות תפקידים דומים.

כמו ג'ילנהול, גם שחקני המשנה הידועים יותר מבצעים היטב את תפקידם - בעיקר קינגסלי בתפקיד "הרע" ואלפרד מולינה המהווה הפוגה קומית בתפקידו כשייח חובב מרוצים של בנות יענה. הבמאי מייק ניואל, שמוכר כבמאי מסחרי אשר מצליח, מדי פעם, להחדיר לסרטיו גרם שאר רוח ("ארבע חתונות ולוויה", "דוני בארסקו"), עושה עבודה התואמת את הציפיות.