שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איפה הילד עם האצבע בסכר כשצריך אותו
    הולנד הגיעה לגמר המונדיאל של 1974 כפייבוריטית הכי ברורה שיש: עם ה"טוטאל פוטבול" היפהפה, עם המאמן הענק רינוס מיכלס, ועם יוהאן קרויף בחולצה מספר 14. אף אחד - כולל זאטוט בשם נדב יעקבי - לא האמין שגם 90 הדקות האלה ייגמרו ב"ובסוף הגרמנים ניצחו"

    אבא שלי זוכר מצוין את ההפסד הבלתי נתפס של הונגריה למערב גרמניה באליפות העולם של 1954. הוא היה אז חייל בשירות סדיר, ועל מה שקרה בגמר בשווייץ הוא התעדכן כמובן ברדיו. והוא זוכר עוד כמה דברים. למשל איך ברח כילד מהבית, עם כיפה ופיאות, כדי לראות את הונבד הגדולה עם השוער האגדי גיולה גרושיץ מגיעה לשחק מול קבוצת העיר שלו, דברצן.

     

    גרושיץ היה גיבור הילדות של אבא שלי, שנולד בהונגריה. הילדות הזאת היתה באמת מזמן, אבל גם היום הוא מדקלם בעל פה את ההרכב של "נבחרת הפלא" מ־1954 - הנבחרת הטובה בעולם דאז - שהביסה את אנגליה 3:6 בוומבלי ו־1:7 בבודפשט, שקרעה את הגרמנים 3:8 בסיבוב הראשון במונדיאל, שהובילה מולם 0:2 בגמר. ושבסוף הפסידה 3:2, זיכרון שרודף את האומה ההונגרית עד היום.

     

    רק שניים משחקני אותה נבחרת מדהימה נותרו בחיים. שניהם בני 80 פלוס. אחד מהם הוא גרושיץ, שאיתו נפגשתי לפני כמה שנים בבודפשט. כששיחזרתי יחד איתו - בפעם הראשונה שלי ובפעם המיליון שלו - את אותן 90 דקות, עיניו של הישיש שישב מולי נצצו ואגרופיו נקמצו. אני ישבתי שם והבטתי באותן כפות מקומטות וחשבתי לעצמי, אלה הידיים שלא הצליחו לעצור את הבעיטה של הלמוט ראן, שכבש את שער הניצחון של גרמניה.

     

    גיולה גרושיץ לא מסוגל עד היום להתגבר על תחושת ההחמצה. הוא עדיין חי את המשחק שעיצב את המשך חייו, ובמידה מסוימת גם את ההיסטוריה של הונגריה כולה, למרות שחלפה מאז יותר ממחצית המאה. אבל חוץ מגיולה גרושיץ, אבא שלי ועוד כמה חובבי כדורגל שכבר חגגו 70, אותו מונדיאל פרה־היסטורי כבר לא בוער בנפשו של אף אחד. גם מי שהיה אז בגיל שאיפשר לו לעקוב אחר המתרחש באותו טורניר לא ראה רגע אחד ממנו. במקרה הטוב הוא קרא על המשחקים בעיתון ושמע דיווחים טלגרפיים ברדיו.


    "קלטו מה דפקתי מהארון של המנהלת"

     

    20 שנה לאחר מכן העולם היה אחר: מערב גרמניה אירחה את המונדיאל, הולנד תיפקדה על תקן הונגריה, והשינוי הכי גדול מבחינתי הוא שאני זוכר את האליפות ההיא כאילו התרחשה אתמול. שלוש פעמים במהלך ההיסטוריה בת 80 השנים של הגביע העולמי, נבחרת שהפסידה ולא זכתה בתואר זכורה יותר מהנבחרת המנצחת. הראשונה היתה כאמור הונגריה המיתולוגית של 1954. השלישית היתה ברזיל ממונדיאל 1982, שבשונה מקודמותיה לא הגיעה אפילו לגמר. והשנייה היתה הולנד העצומה של 1974.

     

    שלוש הנבחרות האלה שיחקו את הכדורגל היפה ביותר במונדיאל שלהן, זכו להערצה בינלאומית, ופשוט הגיע להן להיות אלופות העולם. אבל כמו שיודע כל ילד, בכדורגל אין מגיע. לא תמיד הקבוצה הטובה מנצחת. ויעידו דמעותיו של גרושיץ, הכאב של אבא שלי, והטראומה שנותרה חקוקה בליבו של כל הולנדי: לפעמים הכדורגל אוהב את הגיבורים הטראגיים שלו יותר מאשר את המנצחים האמיתיים.

     

    אני זוכר אותה

    בפרקים הקודמים של הסדרה הזאת הבאתי סיפורים ממונדיאלים עתיקים במיוחד: ברזיל 1950, שוודיה 1958, אנגליה 1966. מודה ומתוודה, לא הייתי שם. זה קרה לפני זמני (או במקרה של 66', כשעוד הייתי בוסר). ככה שאת כל מה שכתבתי שאבתי מההיסטוריה המתועדת. הסיפור של הולנד 74' שונה, כי כבר אמרתי: זה קרה אתמול.

     

    הייתי בן 13 וחצי ב־1974, מבוגר מספיק כדי להתעניין במונדיאל, צעיר מספיק כדי להתלהב ממנו כמו ילד. וממה שקראתי אז בכל יום בדרך לבית הספר בעיתון "חדשות הספורט", היה לי ברור שנבחרת הולנד עומדת להיות הלהיט של הגביע העולמי (המילה הלטינית "מונדיאל" נכנסה לשימוש רק ב־1978). הטלוויזיה הישראלית שידרה באותם ימים אך ורק משחקים מוקלטים מהליגה האנגלית, ככה שלא נחשפנו לכדורגל איטלקי, ספרדי או הולנדי (שלא לדבר על דרום אמריקאי). ובכל זאת, יוהאן קרויף היה אז שם כל כך גדול ומפורסם כדי שנדע שהוא השחקן הטוב בעולם. עובדה, את הסרט המיתולוגי "החולצה מספר 14" לא החמצנו כשהוקרן בקולנוע גילת.


     

    המשחק הראשון של הולנד בטורניר היה מול אורוגוואי, ונערך בשבת בצהריים. הבעיה היתה שבאותה שבת התקיים המחזור האחרון של הליגה, והפועל באר שבע אירחה את מכבי תל אביב. כמי שלא היה מסוגל להחמיץ אף משחק ביתי של הקבוצה, לא היתה לי שום ברירה: מיד כשהסתיים המשחק של באר שבע טסתי מהאיצטדיון הביתה, והספקתי לראות רק את המחצית השנייה. הולנד ניצחה 0:2, והתאכזבתי: ג'וני רפ הבקיע את שני השערים במחצית הראשונה, ובטלוויזיה הישראלית לא שמעו אז על הדבר הזה שנקרא תקציר.

     

    את המשחקים מהשבוע הראשון של המונדיאל ראיתי בבית. את המשך הטורניר עד לגמר כבר ראיתי ברמת גן, אצל הדודים שלי. החופש הגדול היה אז בעיצומו, והאטרקציה המרכזית באותם ימים היתה עיר הנוער בגני התערוכה בתל אביב. בכל בוקר הייתי נוסע לשם עם הבן דוד שלי, ואחר הצהריים היינו חוזרים לרמת גן

     כדי לא להחמיץ את המשחקים מגרמניה. היום אין לי ספק שאותו קיץ לפני 36 שנה היה אחד המשמעותיים בחיי: בזמן ההוא הבנתי עד כמה אני אוהב כדורגל, עד כמה אני רוצה שהוא יהיה חלק ממני. וזה קרה בעיקר בזכות נבחרת הולנד.

     

    ההולנדים אמנם הופיעו בעבר בשלבים המוקדמים של טורניר הגביע העולמי, אבל לא הותירו שום רושם. ב־1934 הפסידה הנבחרת לשווייץ בסיבוב הראשון, והודחה. ב־1938 זאת היתה צ'כוסלובקיה שהעיפה אותה כבר אחרי משחק אחד. בקיצור, לגרמניה היא הגיעה כנבחרת בתולית, שאין לה שום ניסיון במעמדים מהסוג הזה. ולא באמת באשמתה: עד אמצע שנות ה־60 היה הכדורגל בהולנד חובבני, והנבחרת הלאומית לא ממש עניינה מישהו.

     

    דברים התחילו לקבל כיוון מקצועי ביום אחד, לא בהיר בכלל, ה־7 בדצמבר 1966. איאקס, ששנה קודם לכן כמעט ירדה לליגה השנייה, אירחה את ליברפול הגדולה של ביל שנקלי בסיבוב השני של גביע אירופה לאלופות. איאקס היתה אז קבוצה צעירה ולא מנוסה בזירה האירופית, ואיש לא לקח אותה ברצינות; מי בכלל שמע על המאמן רינוס מיכלס ועל הכישרון בן ה־19 יוהאן קרויף. ואז הגיע המשחק, והניצחון 1:5 על האנגלים - ובו ברגע החלה המהפכה הגדולה של הכדורגל ההולנדי, שממשיכה להשפיע על הכדורגל העולמי גם היום.


    "אתה לא תצטער, זה בובה של אוטו"

     

     

    ב־1969 הגיעה איאקס לגמר גביע אירופה לאלופות בפעם הראשונה, אלא שמילאן הגדולה - הקבוצה של פיירינו פראטי, ג'ובאני טראפאטוני וג'אני ריברה - היתה גדולה עליה. האיטלקית ניצחה 1:4 בגמר, אבל ההתקדמות ההולנדית נמשכה. דווקא היריבה הגדולה של איאקס, פיינורד הרוטרדאמית, ניצחה את סלטיק בגמר גביע אירופה של 1970 והיתה ההולנדית הראשונה שזכתה בגביע. ב־1971 כבר היה ברור שההצלחה באירופה אינה מקרית. שנה אחרי הזכייה של פיינורד הגיעה שעתה הגדולה של איאקס, שזכתה בגביע האלופות הראשון מבין שלושה רצופים. אבל זאת לא היתה הזכייה עצמה שעשתה רושם כל כך כביר, אלא הדרך: איאקס של תחילת הסבנטיז המציאה את הכדורגל מחדש.

     

    רק תצאו מהשטחים

    ה"טוטאל פוטבול", הכדורגל האולטימטיבי שבו כל שחקן יכול לעשות כל דבר מכל עמדה, התבשל במוחו של רינוס מיכלס במשך כמה שנים. "בשנה הרביעית או החמישית שלי באיאקס ניסיתי למצוא את ההגדרות לשיטה החדשה, איך להפתיע ולפרוץ את הגבולות שהיו מקובלים עד אז לגבי התפקיד של כל שחקן בקבוצה", הוא סיפר. "הייתי צריך לאפשר לשחקני ההגנה והקישור להשתתף בבנייה של המשחק ובפעולות ההתקפיות. זה קל להגיד והרבה יותר קשה לעשות, כי הדבר הכי מסובך זה לא איך ללמד את המגן להצטרף להתקפה - את זה הוא אוהב - אלא למצוא מישהו שיחפה עליו".

     

    עד איאקס עברו המגינים והבלמים את קו האמצע רק לעיתים נדירות, הקשרים אירגנו את המשחק, והחלוצים נשארו בהתקפה וחיכו לכדורים. בעולם הישן היה לקבוצה היריבה קל מאוד להתארגן מבחינה הגנתית, כי היה ידוע מראש מה כל שחקן אמור לעשות. מול איאקס הסיפור הסתבך: שמירות אישיות היו חסרות טעם כשהמגן הימני צץ פתאום בעמדה של החלוץ המרכזי, ובכלל, ההתמודדות עם המוביליות הבלתי פוסקת וחילופי המקומות התמידיים של השחקנים באדום־לבן היתה כאב ראש גדול.

     

    האמת, גם לשחקנים עצמם זה לא היה דבר פשוט. בארי הולסהוף, הבלם המזוקן של איאקס, נפצע לפני המונדיאל של 1974 והחמיץ את הטורניר. במקומו שיחק ארי האן, במקור קשר התקפי שהתקשה להסתגל לשינוי הדרמטי שהכתיב לו מיכלס. במשחק הגמר, כשברנד הולצנביין הגרמני פרץ לרחבה ההולנדית והוכשל על ידי הקשר וים יאנסן - כלומר צלל מעל הרגל של יאנסן, כפי שהיה רגיל לעשות, והשופט האנגלי ג'ק טיילור אכל את התרגיל ושרק לפנדל - נראה האן מביט מהצד ולא מנסה למנוע את הכניסה של הולצנביין לרחבה.

     

    בחזרה להולסהוף, שמיטיב להסביר את עקרונות הטוטאל פוטבול: "זה מאוד פשוט", הוא אומר. "במהלך המשחק מתבצעים חילופי תפקידים. מגינים עושים תפקידי התקפה וחלוצים עושים תפקידי הגנה, אבל אף אחד לא שוכח שהם ממלאים תפקידים שלא באים להם באופן טבעי. ובכל מקרה, כל שחקן חוזר בסופו של דבר לעמדה המקורית שלו. הרי ברור שהקבוצה חזקה יותר כשכל אחד משחק בעמדה המקורית שלו, כך שחילופי המקומות הם רק זמניים. אבל טוטאל פוטבול הוא לא פנטזיה. הוא שיטה אמיתית, בגלל שכל השחקנים חושבים 'אנחנו חייבים לתקוף'".

     

    מה שעומד בלב השיטה הוא המודעות הגבוהה לשטח והשימוש הנכון בו. "כל הזמן זה היה 'להיכנס לכאן, לצאת משם, להיכנס, לצאת'", משחזר הולסהוף. "אתה יוצר שטח, אתה נכנס לתוך שטח. ואם הכדור לא מגיע, אתה עוזב את המקום ושחקן אחר נכנס אליו. התנועה הזאת זורמת בצידי המגרש ובמרכז".

     

    אלמנט נוסף, וחדשני בשעתו, היה פרסינג ("לחץ" בשפת אמכם). אם יוהאן קרויף, בזכות ראיית המשחק הנדירה שלו וההבנה האינטואיטיבית של תפיסת השטח, היה זה שיישם והנהיג הלכה למעשה את חילופי העמדות - הרי שיוהאן נייסקנס היה אבי־אבות הפרסינג. נייסקנס היה צעיר מקרויף בארבע שנים. הוא לא היה טכני כמו קרויף (ומי כן?), אבל היה אגרסיבי וחזק ממנו. השניים היו כמו דון קיחוטה וסנצ'ו פנצ'ה: קרויף האצילי נע על המגרש כמו איילה בזמן שנייסקנס מסתער על הכדור, ובעיקר על שחקני היריבה, כמו רוטוויילר מורעב. הוא היה רודף אחרי השחקנים ולא מרפה, לפעמים לתוך הרחבה שלהם. בהתחלה הוא עשה את זה לבד, אחר כך הצטרפו אליו אחרים. מיכלס הבין את היתרון העצום הטמון בפרסינג, שהיה גם עניין של כושר גופני משופר. ומאחר שכל הקבוצה כולה הפעילה לחץ - כולל ארבעת שחקני ההגנה - קו הנבדל היה בסמוך לקו האמצע ולא באזור הרחבה, כפי שהיה מקובל בימים ששחקני ההגנה נשארו בהגנה.

     

    כל החידושים הטקטיים ההולנדיים נועדו במקורם למטרה אחת ויחידה, והיא ליצור יתרון איכותי על פני הקבוצה היריבה ולנצח. אבל תוצר הלוואי שלהם היה הכדורגל האסתטי ביותר שנראה אי פעם. מה שכן, ברור שהטוטאל פוטבול לבדו לא היה מספיק ליצור את איאקס הגדולה של תחילת שנות ה־70 ונבחרת הולנד של מונדיאל 1974. כדי שהשיטה תפעל בצורה מושלמת היה צורך בשחקנים שיוכלו לבצע אותה בתיאום מושלם. ומה אתם יודעים, גם אלה נמצאו.

     

    עין הנמר

    רצה הגורל ולקראת המונדיאל של אמצע העשור התקבץ בהולנד דור שלם של שחקנים ברמה העולמית הגבוהה ביותר, יחד עם מאמן גאון ופורץ דרך. ובכל זאת, עד כמה שזה יישמע מוזר, הנבחרת התקשתה מאוד להעפיל למונדיאל.

     

    רינוס מיכלס לא אימן בשלב המוקדמות. הוא כבר היה בברצלונה, לשם הגיע אחרי גמר גביע האלופות של 1971, ואת מקומו באיאקס תפס הרומני סטפן קובאץ', שרק המשיך לשכלל את הטוטאל פוטבול. יוהאן קרויף כיכב בזכייה השנייה של איאקס

     בגביע האלופות בניצחון על אינטר ב־1972, ובזכייה השלישית בניצחון על יובנטוס ב־1973, לפני שעזב גם הוא לטובת השמש הקטאלונית. הוא הצטרף לאביו הרוחני מיכלס, ויחד הם הובילו את בארסה לאליפות ההיסטורית של 1974 - אליפות ראשונה של ברצלונה זה 14 שנה, ששיאה היה הניצחון 0:5 על ריאל מדריד בברנבאו.

     

    את נבחרת ה"אורנייה" הדריך במוקדמות המונדיאל הצ'כי פרנטישק פראדהונק, שהיה שייך לעידן אחר. המשחק שהכריע את העלייה מהבית הפגיש באמסטרדם את הולנד ואת בלגיה, היריבה המושבעת. השופט פסל שער לזכות הבלגים שנראה חוקי לחלוטין, והמשחק הסתיים ב־0:0 - התוצאה שאיפשרה להולנד להעפיל. שלושה חודשים לפני שריקת הפתיחה של הטורניר בגרמניה הוזעק מיכלס מברצלונה כדי להחליף את פראדהונק. זה לא היה עניין פשוט, ונשיא בארסה לא ממש אהב את זה שהמאמן שלו יתעסק גם עם הנבחרת ההולנדית במקביל לעבודתו בקבוצה. אבל קרויף לחץ, ובכל מקרה הטורניר היה אמור להיפתח רק אחרי שהליגה הספרדית תסתיים.

     

    משחק ההכנה הראשון התקיים בסוף מרץ 1974 והסתיים ב־1:1 מאכזב מול אוסטריה. היה ברור שמיכלס יצטרך לעבוד קשה כדי שהנבחרת תשחק בדיוק כמו שהוא רוצה. משחק ההכנה השני ב־26 במאי כבר נראה הרבה יותר טוב: הולנד קרעה את ארגנטינה 1:4. כעבור חודש בדיוק, ב־26 ביוני, היא הביסה את ארגנטינה 0:4 במה שאולי היה המשחק הכי טוב שלה במונדיאל.

     

    מיכלס היה מרוצה. הוא ידע שהוא בדרך הנכונה. הוא היה מצויד בשחקן הטוב ביותר בעולם, בשיטה שהאמין בסיכויים שלה להביא גביע, וברוח שגרמה לו להתנהג על המגרש כמו דיקטטור. "דה חנרל", כך כינו אותו, ואולי זה קשור למשפט הכי מפורסם שנקשר בשמו, "כדורגל הוא מלחמה" (האמת היא שהגנרל בכלל אמר ש"כדורגל מקצועני הוא כמו מלחמה. מי שמתנהג נחמד, מפסיד").

     

    ההופעה של נבחרת הולנד במונדיאל היתה תופעה של ממש. קודם כל, בפעם הראשונה בהיסטוריה ליוו עשרות אלפי אוהדים נבחרת לא ביתית. בכל משחק הציפו את רחובות האנובר, דורטמונד, גלזנקירשן ומינכן 20־30 אלף אוהדים לבושים בכתום, ויצרו אווירת קרנבל. השחקנים עצמם - גבוהים, עם שיער ארוך, היפים הולנדים כאלה - בכלל נראו כמו קטע מוודסטוק. היה משהו מסעיר וסקסי בנבחרת הזאת, וזה עוד לפני שמדברים על הכדורגל החלומי שהיא שיחקה.ובאמת, לא נראה ששום כוח בעולם יכול למנוע מהולנד לצאת מנצחת מהמונדיאל. נכון שלמערב גרמניה היתה נבחרת מצוינת שהנהיג "הקייזר" פרנץ בקנבאואר, עם "דר בומבר" גרד מילר בהתקפה, אחד הסקוררים הגדולים בהיסטוריה. אבל גרמניה, כמו גרמניה, נראתה אפורה לאורך כל הדרך. היא ניצחה, אבל בקושי. היא התקדמה, אבל בלי להרטיט את הלבבות. וכמו 20 שנה קודם לכן, גרמניה הגיעה למשחק הגמר בעמדת האנדרדוג, מול הנבחרת שכל העולם התאהב בה ורצה שתנצח.

     

    אולי הנאס, מכוכבי נבחרת גרמניה, הודה שההולנדים "היו נבחרת טובה יותר מאיתנו". ברנד הולצנביין סיפר ש"התכנון היה שבמנהרה, בדרך למגרש, נביט להם ישר לתוך העיניים, להראות להם שאנחנו לא מפחדים מהם. להולנדים היתה הרגשה שהם בלתי מנוצחים, ויכולת לראות את זה עליהם. עמדנו שם, במנהרה, מחכים לעלות למגרש. רציתי להביט להם בעיניים, אבל פשוט לא הייתי מסוגל. הם גרמו לנו להרגיש כל כך קטנים".

     

    אבל לא הכל הלך חלק להולנדים לפני הגמר. לפני כל משחק הם היו שומעים בחדר ההלבשה שירים של הלהקה האהובה עליהם, "החתולים". ביום הגמר נעלמה הקלטת באופן מסתורי, ובמקומה הם שמעו את Sorrow של דייויד בואי. כשהשופט האנגלי ג'ק טיילור עלה למגרש הוא שם לב שהגרמנים שכחו להציב את ארבעת דגלי הקרנות. כן כן, בגמר המונדיאל. הפשלה הזאת גרמה לדחיית המשחק בכמה דקות. ואז הוא התחיל - כפי שאף משחק גמר לא התחיל מעולם, וכנראה גם לא יתחיל לעולם.

     

    שם ישבנו ושם בכינו

    הולנד פתחה את המשחק, והכדור נע מרגל לרגל. ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה. 17 מסירות נרשמו עד שקרויף קיבל את הכדור, כשרק השוער יאן יונגבלוד מאחוריו. ואז הוא יצא לדריבל מהיר לתוך הרחבה הגרמנית. אולי הנאס שלח רגל והכשיל אותו. "הקצב מוולברהמפטון" שרק והצביע על הנקודה הלבנה. מחוג השניות השלים סיבוב אחד: דקה אחת פונקט על השעון, והולנד קיבלה פנדל. בקנבאואר הזועם ניגש לשופט, הניף יד באוויר ואמר לו "אתה אנגלי", מה שהיה כנראה סוג של תוכחה בסטייל גרמני.


    "שיט, מחלת הנפילה" 

     

    יוהאן נייסקנס ניגש לבעוט. השוער הגרמני ספ מאייר לקח את הפינה הימנית. נייסקנס שלח טיל אדיר למרכז השער. 0:1 להולנד. כשמאייר ניגש לאסוף את הכדור מתוך הרשת, הוא היה השחקן הגרמני הראשון שנגע בכדור.

     

    הגרמנים היו בהלם. בדקות הבאות היתה צריכה הולנד ללחוץ כמו שהיא יודעת, להבקיע שניים־שלושה שערים נוספים ולגמור את הסיפור. אבל זה לא קרה. במקום לזכות בגביע העולמי, ההולנדים נהנו להשפיל את הגרמנים שנואי נפשם. ב־23 הדקות הבאות הם החזיקו בכדור, הניעו אותו מרגל לרגל, ולא ממש איימו על השער. "רצינו לעשות צחוק מהגרמנים", הודה ג'וני רפ. "זה לא שחשבנו או תכננו את זה, זה פשוט קרה. שכחנו להבקיע את השער השני, ובינתיים הגרמנים התחילו להתעצבן. זאת היתה הטעות שלנו".

     

    בדקה ה־25 פרץ הולצנביין לרחבה ההולנדית, וכשראה את הרגל המושטת של וים יאנסן זרק את עצמו לדשא. זה לא היה פנדל, ואפילו השופט טיילור הודה בכך אחרי המשחק. אבל פול ברייטנר, המגן הקומוניסט עם רעמת האפרו המפוארת, בעט במדויק והשווה ל־1:1. ההולנדים התחילו להבין שהניצחון, שנראה בדקה הראשונה מובטח, פשוט ברח להם בין הרגליים.

     

    שתי דקות לפני המחצית קיבל גרד מילר את הכדור ברחבה עם גבו אל השער, הסתובב, ושלח באמנות לפינה הרחוקה. "שוב הם עבדו עלינו", קרא בקול בוכים שדר הטלוויזיה ההולנדי הרמן קויפהוף. לא היה מי שלא הבין בדיוק למה הוא התכוון: כמו אז בשנות ה־30, כשההולנדים היו בטוחים שהגרמנים לא יתקפו אותם כי הם היו השכנים שלהם והבטיחו שלא יתקפו - עד שכבשו את המדינה. ככה היה גם בחצי השעה הראשונה של הגמר: הכדור היה אצל הולנד והגרמנים לא תקפו. אבל הולנד נרדמה בשמירה, וכשהתעוררה מצאה את גרמניה מובילה 1:2. במחצית השנייה שכבה הולנד על השער הגרמני, אבל ג'וני רפ החמיץ שערים בטוחים - וספ מאייר הציג את משחק חייו, שגם נגמר ב־1:2.

     

    בספרו "כתום מבריק" כותב דייויד ווינר: "אירועי ה־7 ביולי 1974 במינכן נחרטו באתוס הלאומי של הולנד בדיוק כפי שאירועי ה־22 בנובמבר 1963 ממשיכים לרדוף את אמריקה". המחזאי יוהאן טימרס הגיע למסקנה שההפסד לגרמניה בגמר של 1974 היה הטראומה הגדולה ביותר שעברה על הולנד, למעט השטפונות של 1953 (שגבו מאות אלפי קורבנות) ומלחמת העולם השנייה.

     

    אנה אנקוויסט, פסיכואנליטיקאית וסופרת הולנדית, טוענת כי "מה שקרה ב־1974 הכאיב לכל העם ההולנדי. קשה לנו להודות בפני עצמנו שמשחק כדורגל יכול להיות כל כך חשוב, אבל זה היה מאוד משמעותי. למרות כל השנים שעברו, הטראומה מ־1974 עדיין לא שככה. זהו כאב חי, כמו פשע שלא פוענח".

     

    למרות שגרמניה היתה אלופת אירופה, למרות שאירחה את הגמר באיצטדיון האולימפי במינכן - המגרש הביתי של מחצית משחקניה, שבאו מבאיירן מינכן - הולנד היתה הפייבוריטית הברורה, והגיבורה הטראגית האהובה של מונדיאל 1974.

     

    יוהאן קרויף טען שלא לקח את ההפסד בגמר למחוזות קשים מדי. לעומתו, מי שהתקשה להתאושש היה וים ואן הנחם, שהגרמנים הרגו כמעט את כל בני המשפחה שלו ב־1944. "שום דבר לא אכפת לי, כל זמן שנשפיל את הגרמנים", הוא אמר לפני משחק הגמר. "הם רצחו את אבא שלי, את אחותי ואת שני אחי. בכל פעם שאני משחק נגד גרמנים אני מתמלא בכעס. אני שונא אותם".

     

    ואן הנחם היה השחקן הטוב ביותר של הולנד בגמר, מה שכמובן לא עזר לה ולא לו. כשנשמעה שריקת הסיום הלכו כל השחקנים ההולנדים לקהל שלהם ומחאו כפיים, חוץ מוואן הנחם שירד מהמגרש בדמעות ולא היה יכול להירגע שעה ארוכה.

     

    אז אמנם הכדורגל ההולנדי לא מת בגמר 1974, ממש לא. הנבחרת הגיעה לגמר המונדיאל גם ב־1978 בארגנטינה (ושוב הפסידה), וזכתה באליפות אירופה ב־1988. היו לה שחקנים גדולים ומאמנים גדולים ורגעים גדולים. אבל מבחינת הריגוש, הראשוניות, הדרמה והסיום, שום דבר לא ישווה למה שקרה בקיץ 1974 בגרמניה.

     

    תשאלו מאות מיליוני צופים ברחבי העולם, שישבו מול המסך והזילו דמעה יחד עם וים ואן הנחם. כולל ילד אחד בן 13 וחצי, בסלון שבקומה השנייה ברחוב גרשום ברמת גן.


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    החולצה מס' 14. יוהן קרויף, עם החולצה של איאקס
    צילום: Gettyimages Imagebank
    צילום: איי פי
    האב הרוחני. ריינוס מיכלס, מאמן איאקס ונבחרת הולנד
    צילום: איי פי
    הישיבון
    מומלצים