שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האם זה נכון לאהוב רק את מי שאוהב אותך?

    הרי לא פעם אנחנו מבקרים ובזים לאלו שהם כל כך חסרי ביטחון עד שהם מוצאים את עצמם חולקים חיים שלמים עם מישהו שפשוט מספק להם ביטחון באהבה שלו. כשכתבתי בסיפור על ג'מייקה ש"צריך לאהוב את מי שאוהב אותך" ידעתי שאני מתכוון למשהו עמוק יותר, אבל לא ידעתי למה

    אני נבוך לכתוב טורים אישיים, זה תמיד נראה לי פרטי מדי, חודרני מדי. הרבה יותר נוח לי להסתתר מאחורי דמות עם עלילה, מטאפורות ותיאורים מלוטשים, ולספר את הסיפור שלי דרכה. אבל בסיפור האחרון שלי על ג'מייקה ("לאן נושבת הרוח"), שהיה מבוסס ברובו על חוויה אמיתית, אחז אותי משפט מסוים שהקשה עלי להמשיך הלאה והעלה בי הרהורים אמיתיים על אהבה.

     

    אני מנסה להימנע מהתפלספויות מיותרות, אז החלטתי להניח לרגע בצד את הדמויות השונות והעלילות ״ולהתלכלך באמת״.

     

    האם זה באמת נכון לאהוב רק את מי שאוהב אותך? האם אנחנו צריכים לחיות חיים שלמים עם בן זוג שמפגין כלפינו רגשי חיבה, או שמא זו היא התפשרות שעלולה להוביל לחיים אומללים, ויתור וזרימה עם הקיים, בלי ניסיון אמיתי להוביל את חיינו למקום חיובי יותר? הרי לא פעם אנחנו מבקרים ובזים לאלו שהם כל כך חסרי ביטחון עד שהם מוצאים את עצמם חולקים חיים שלמים עם מישהו שפשוט מספק להם ביטחון באהבה שלו. כשכתבתי בסיפור ש"צריך לאהוב את מי שאוהב אותך" ידעתי שאני מתכוון למשהו עמוק יותר, אבל לא ידעתי למה.

     

    אימי תמיד היתה מזהירה אותי מפיתוח ציפיות

    בתוך תוכי אני מאמין בלב שלם שלא צריך לוותר על אהבת אמת ושאסור להניח עד שמוצאים את האחת או האחד היחיד או היחידה. אבל לפעמים מסתנן בי חשש שדווקא הרצון הזה לאהבה אמיתית הוא הוא זה שמונע מאיתנו את כל מה שאנו כל כך מייחלים לו. אימי תמיד היתה מזהירה אותי מפיתוח ציפיות, משום שלפעמים הציפייה עצמה היא זו שמונעת מאיתנו לתת הזדמנות לדברים שעכשיו אולי נראים קצת שונה ממה שציפינו לו, אבל בעתיד יתפתחו למשהו הרבה יותר טוב מהציפייה עצמה. אלו שדבוקים לחלום שלהם, לאהבה המושלמת, לציפייה, אלו שמחפשים רק את "החוף המושלם" - מוצאים את עצמם פעמים רבות מבטלים ברגע את כל מה שלא עולה בקנה אחד עם התבנית המאוד ספציפית שבנו לעצמם במשך השנים. אותה תבנית שמורכבת מחצי שיר שנדבק בילדותנו, סרט שפירשנו בצורה מוטעה ומשפט ששמענו באירוע כזה או אחר. אנחנו כל כך מרוכזים במשהו אחד, שאנחנו פשוט מונעים מכל דבר אחר להגיע אלינו. האם כל אלו הם לא אחרת מאשר אוסף של צידוקים ותירוצים לאותה התפשרות שקשורה למשפט "אהוב רק את מי שאוהב אותך?"

     

    מה גורם לנו לעשות לעצמנו את החיים מסובכים וקשים יותר?

    בקצה השני של הסקאלה עומדים ההרפתקנים. פעמים רבות תהיתי מה גורם לאנשים לצאת לכל אותן הרפתקאות משונות, מסעות עם סופים לא ברורים. מה גורם לנו לעשות לעצמנו את החיים מסובכים וקשים יותר? למה אנחנו נשאבים לאתגרים ומסעות שיסתיימו רע, ברוב המקרים? מה גורם לאנשים להימשך לסיכון, לחוסר הביטחון, לאהוב דווקא את מי שמפגין לעברם זלזול מוחלט וחוסר אכפתיות והתחשבות? מישהו שממרר את חייהם, ולהיתקע על האהבה הזו במשך שנים? או במילים פשוטות, מה גורם לאנשים לאהוב באופן מוחלט ואבסולוטי את אלו שאינם אוהבים אותם? הרי זה אבסורד.


     

    לא מזמן הגיע לאוזני סיפור על בחורה מדהימה שהחליטה לצאת להרפתקה רומנטית כזו עם בחור נשוי, מבוגר ממנה בכמה שנים טובות, עם שני ילדים. החברים סביבה לא הצליחו להבין מה גורם לה לעשות את זה. הרי היא יכולה לצאת עם כל בחור אחר שרק תרצה, אז למה החליטה להימשך דווקא למסע הזה?

     

    באמצע שנות ה-30 של חייה - לבד

    כמה פעמים שמעתם על בחורה מדהימה שלא מצליחה למצוא אהבה אמיתית? היא נראת מעולה, חכמה, מגיעה ממשפחה טובה. על פניו יש לה את כל מה שרוב הבחורות היו חולמות עליו, ובכל זאת אותה בחורה עדיין נמצאת באמצע שנות ה-30 של חייה - לבד. האם לאותן בחורות החיים קשיים יותר או קלים יותר בכל מה שקשור למציאת אהבת אמת? הן רוצות בכלל למצוא אהבה כזו? אני מניח שכן, הרי כולנו כמהים לרגש הזה. ובכל זאת, לפעמים נראה כאילו שלא ניגע בו לעולם, עד שאנחנו מגיעים לסף ייאוש ומחליטים להרים ידיים לחיים שנראים לפתע חזקים מאיתנו ומהחלומות שלנו. מחליטים באופן מודע להעביר את שארית החיים שלנו לבד.

     

    בהרבה מקרים כאלה יהיה קשה לחברה לעכל את אלו שהחליטו להמשיך את חייהם לבד, ללא בן זוג קבוע. ולמרות שאותם אנשים שהחליטו לחיות את חייהם בצורה כזו יסבירו שוב ושוב שהם בוחרים לחיות כך את חייהם, אנשים יאמרו להם שהם מפחדים ממחויובות, מקשר ארוך טווח. ינסו לשכנע אותם שיש בהם משהו פגום ואף למשוך אותם לכל מיני היכרויות, שברוב המקרים יעלו ריק ואכזבה.

     

    כשכתבתי שצריך לאהוב את מי שאוהב אותך, אולי יותר מכל רציתי לומר שלא צריך לאהוב את אלה שבברור לא אוהבים אותנו! התכוונתי לכתוב שאהבה זה דבר הדדי, משותף, מאוזן. התכונתי לכתוב שאני מאמין שאלו שטוענים שכדי שקשר יצליח אחד צריך לאהוב יותר מהשני - טועים. כי בהרבה מקרים אנחנו נמשכים דווקא לאלו שלא בהכרח מפגינים כלפינו אהבה אמיתית, ופעמים רבות מוצאים את עצמנו במערכות יחסים שבהכרח גורמת לנו סבל, שברון לב ואומללות. אנחנו רוצים למשוך עד הקצה, מעין מזוכיזם לא מובן עם ערגה חולנית לצער וכאב.

     

    אין ספק שצריך להיות אמפתי ורגיש כלפי מי שאוהב אותך, להשתדל לא לפגוע בו, לגרום לו לחיות באשליה ולבזבז את זמנו. אבל להישאר עם אדם כזה רק כדי לפגוע בעצמך, או משום שאתה לא מצליח למצוא מישהו אחר שגורם לך להרגיש טוב?

     

    הפעם אני לא מתיימר לסיים עם סוף מפתיע, מוסר השכל, או טוויסט מצמרר. גם אין לי תשובות, רק שאלות, תהיות על אהבה.

     

    רק בדבר אחד אני בטוח, והוא שבאהבה אין מקום לנבואה - וטוב שכך.

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אהבה זה דבר הדדי, משותף, מאוזן
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים