שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אירופה על אופניים: 110 יום, 5,000 ק"מ, 5 מדינות
    בתום ארבעה חודשים במסעו על אופניים, הגיע תומר ברדה ליעדו האחרון. אבל כשהוא כבר בפורטוגל ונוגע בקצה המערבי של היבשת, פתאום הוא נזכר שיש לו עוד מקום אחד להיות בו

    יותר מבכל מקום אחר בעולם, ספרד מרגישה לי בבית. בלי הסבר הגיוני, מהרגע הראשון הרגשתי שפה כבר הייתי, ופה זה הבית. התרגשתי וציפיתי לכניסה.

     

    הפרקים הקודמים:

     

    היום אני מתחיל בחציית רכס הפירנאים. דאגתי להגיע בשעות הבוקר לעיירת החוף אונדיי, קצת אחרי ביאריץ. מהעיירה אונדיי אני עוזב את קו החוף ואת צרפת, ומתחיל לחצות את הפירנאים לכיוון פמפלונה, ספרד. באותו הבוקר הדריכות הייתה בשיאה, וציפיתי למאמץ פיזי ברמות שעוד לא חוויתי. הצפייה הזו, כשהתחלתי לרכב באותו היום, הציפה אותי באדרנלין.

     

    קלפי מתוך מסעו של תומר ברדה (מתוך אתר יוטיוב)
     

    הכביש החל מתפתל בין רכסי ההרים בזווית לא גבוהה, ואפשר לי רכיבה רצופה בקצב סביר במשך 35 הק"מ הראשונים. לאח מכן השיפוע גדל בהדרגה ולאחר כ-50 ק"מ החלטתי לרדת מהאופניים ולהתחיל לדחוף. הלכתי לצד האופניים, דוחף. במשך חמש השעות הבאות אני נשען על הכידון וצועד בקצב קבוע, מסרב להאט. הציפייה לקושי בשיא חדש הטריפה אותי, הקול הפנימי, שחודשיים לפני זה היה שקט וצנוע, נשמע לפתע בקולי קולות מעיף אותי קדימה.

     

    אור היום כמעט ונגמר, מאחורי 14 שעות טיפוס ועוד לא הגעתי לפסגה, אך רוב הטיפוס כבר היה מאחוריי. סיימתי את היום באור האחרון, ארוחת ערב זריזה, והתמוטטתי מעייפות לשינה עמוקה.

     

    באותם רגעים המילה חופש הוגדרה מחדש

    בבוקר למחרת, גיליתי שכבות עננים שנמצאות מתחתיי למרגלות ההר שעליו הייתי. ידעתי שהגעתי גבוה גם מבלי לדעת את הגובה המדוייק. שלוש שעות נוספות, והגעתי ל"פס", לפסגה שממנה מתחילה הירידה. וירידה אכן הייתה.


    המושג חופש הוגדר מחדש. כביש בדרך לפורטוגל (צילומים: תומר ברדה)

     

    30 ק"מ, של כביש מתפתל בירידה מתונה, לקחו אותי מבלי לפדל לפסגות חדשות של סיפוק. פסגות של אושר. באותם רגעים, המילה חופש הוגדרה מחדש. כמה שעות אחר כך הגעתי לפמפלונה.

     

    החלטתי מפמפלונה לפנות מערבה משתי סיבות עיקריות: הראשונה, העובדה שהיעד היה ליסבון ורציתי להיכנס לפורטוגל מצפון. השנייה, הדרך מפמפלונה לסנטיאגו היא הדרך שעוברים בה רבים מעולי הרגל אל עבר סנטיאגו דה קומפוסטלה, ובה שירותי טיילים נוחים וזולים. מה שעניין אותי היה לשפר במעט, ולו לכמה ימים, את מספר הפעמים שבהם אוכל להתרחץ. עד אותו הרגע, איך להגיד את זה, לא התקלחתי הרבה.

     

    על הדרך לסנטיאגו ישנן אכסניות רבות שמשמשות את העולים לרגל (ביניהם גם רוכבי אופניים) בעלות סמלית של בין 5-3 אירו ללילה. אותי לא עניינה הלינה אלה רק המקלחת. וכך יצא שב-12 יום הבאים עד לעיירה פיניסטרה, קצת מעל לפורטוגל, התקלחתי כמעט כל יום.


    שקיעה על העיר Nazare

     

    באופן רשמי נכנסתי למדינה החמישית במסע

    אחת העובדות המדהימות בלעבור במערב אירופה, ממדינה למדינה על פני הקרקע, היא שאין גבולות, זאת אומרת, כל מדינה יודעת איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת, אך המעבר הוא חופשי, כשלעיתים מספיק לחצות גשר, לעבור מנהרה או כמו ברוב המקרים, פשוט להמשיך על אותו הכביש.

     

    במידה ולא שמת לב לשלט שמבשר על כניסה למדינה חדשה, לא תדע שעברת עד לרגע שתפגוש באדם הראשון שייפנה אליך בשפת אותה המדינה. קינאתי בהם, בתפיסה המתקדמת הזו שאומרת שאפשר לשמור על צביון לאומי, גאווה לאומית, מנהגים ומסורת מבלי לצייר קו ולשים צבא שישמור עליו. כך יוצא, שבכדי להיכנס לפורטוגל צריך רק לחצות גשר.

     

    שלט כחול מכריז "Portugal", ובאופן רשמי נכנסתי למדינה החמישית במסע. אין בדיקה ביטחונית, אין צורך בדרכון וגם לא בוויזה.


    יש בעגלה את כל מה שהיה  לי נחוץ. לפעמים זה היה נראה לא הגיוני

     

    המראות הראשונים מהרגע שבו חציתי את הגשר, היו של אישה שמנה, יחפה, נושאת סל גדול על ראשה. היא הלכה לעברי ושלחה לי חיוך רחב. ריח מדורה באוויר, ילדים שיחקו כדורגל על מגרש אספלט בקצה הרחוב, פעמוני הכנסייה צלצלו. ברגע הראשון, לא ממש הצלחתי לעכל את המראות, הצלילים והריחות.

     

    "זאת עדיין אירופה?!" אני חצי שואל-חצי מזכיר לעצמי, כשהתחושה היא שחציית הגשר לקחה אותי אל מקום רחוק, מחוץ ליבשת. למרות שבאותו היום רכבתי מספר שעות לא ארוך יחסית, החלטתי למצוא מקום לישון בקרבת מקום.

     

    "ראיתי אותך מגיע עם האופניים, וישר ידעתי!"

    עשיתי את דרכי לכיוון החוף, ותוך זמן קצר התחלתי מתמקם בנקודה שהשקיפה לים. המקום שבו בחרתי היה מוסתר יחסית, ונדמה היה לי שאזכה לפרטיות שחיפשתי. עוד לא ממש הספקתי לפתוח את האוהל בשלמותו, והבחנתי בבחור צעיר עם גלשן בידו עולה מהחוף. לא היה ברור אם אצטרך לזוז עם האוהל, או שההתמקמות שלי בשטח בסדר מבחינתו. החלטתי לא לנחש. אני אתן לו להתקרב ואז,מה שיהיה, זה מה שיהיה!


    המקום בו התמקמתי בסמוך לים. חשבתי שאהיה לבד, אז חשבתי

     

    כשתווי פניו מתבהרים לי, אני רואה פרצוף עם חיוך ענק. הוא מתקרב עוד קצת, ופתאום אני שומע אותו צוחק בקול רם. הוא מגיע אלי, ולוחץ את ידי כאילו כבר הכרנו.

     

    "טיול אופניים! אה?" הוא פותח בשיחה. אני לא מספיק לענות, רק לחייך חזרה והוא ממשיך.

     

    "מרחוק, לא?" הוא מביט באוהל, "ראיתי אותך מגיע עם האופניים, וישר ידעתי!" הוא קובע.

     

    "אמשטרדם", יוצא לי בקול חלש מבלי ממש להתכוון.

     

    הוא מסתכל עלי, לא אומר כלום, החיוך עדיין מרוח לו על הפרצוף, הוא מהנהן... "מתי התקלחת פעם אחרונה?", הוא ממשיך.

     

    "כמה ימים...", אני משיב במבוכה.

     

    "בוא איתי, אני גר כאן מאחור, אני ואשתי. תתקלח, נאכל משהו ביחד, תספר לי קצת...".

     

    אני מביט באדמה, לחצי שנייה אני מצליח לדמיין את זרם המים החמים במקלחת.

     

    "יאללה בו!" הוא מפציר בי ומושיט לי יד חזקה ללחיצה.

     

    "נעים מאוד - חוסה!"

     

    "נעים מאוד - תומר!"


    כיכר עירונית בפורטוגל

     

    "היעד הסופי: גיברלטר"

    זאת פורטוגל. זה לא היה מקרי, זו התרבות, זה הלך הרוח, כל יום שעבר נתקלתי בעוד ועוד אנשים שרצו לעזור, לדבר, להכיר, לצחוק. אלה האנשים שממלאים את המדינה ומרכיבים בה את התרבות. אני ממשיך דרומה מקביל לחופים מדהימים, פורטו כבר מאחוריי ובעוד מספר ימים צפוי שאגיע לליסבון.

     

    "מחרתיים אני בליסבון", אני לוחש לעצמי תוך כדי הכנת ארוחת הערב, ומזכיר לי באותה נשימה שהטיסה חזרה לארץ היא רק בעוד כחודש. התלבטתי קצרות בעניין. פתחתי את המפה וירדתי עם האצבע עד למקום בו אירופה נגמרת. האצבע הראתה: מיצרי גיברלטר.

     

    "אם כן..", אני מסכם ביני לבין עצמי, "היעד הסופי: גיברלטר".

     

    הכניסה לליסבון, בהחלט הייתה אירוע מרגש מבחינתי, ושמחתי על כך שהצלחתי לעמוד ביעד המקורי, אך משנקבע היעד הסופי, זה עדיין לא נגמר.

     

    ירדתי עד לדרום פורטוגל ושוב נכנסתי אל ספרד. רכבתי מזרחה לכיוון סביליה, ומשם עוד כמה ימים, וזהו. אני בקצה היבשת. את הים התיכון ראיתי לראשונה כשהתקרבתי לטאריפה, העיירה הכי דרומית באירופה, מרחק של כ-25 ק"מ מהיבשת השכנה, אפריקה.


    שמחתי על כך שהצלחתי לעמוד ביעד המקורי. ליסבון

     

    אני מסרב לעכל את גודל הרגע

    יומיים נוספים ואני צועד בכיוון הכניסה לגיברלטר. מאחר וגיברלטר שייכת לאנגליה, שלא נמנית עם האיחוד האירופי, יש צורך בדרכון. אני מציג אותו ומסרב לעכל את גודל הרגע. המחשבות מעייפות אותי, לוקחות אותי לפרצופים, לרגעים, לקשיים: 110 יום, 5,000 ק"מ, חמש מדינות.

     

    מצאתי נקודה בה תכננתי לאכול את ארוחת הצהריים, התיישבתי על הספסל, מרפקים על הברכיים והראש בין הידיים. בחנתי במבט ארוך את הרגליים שלי, את הזרועות, את כפות הידיים, הרגשתי שאני חייב להם תודה על שאפשרו לעמוד במסע הזה, שלא אכזבו, ששיתפו פעולה עם כל דרישה שהעמדתי.


    פסגות של אושר. תומר והאופניים

     

    הודיתי לכל המערכות בגוף שהחזיקו מעמד אל מול הלחץ שהפעלתי. הודיתי לנפש שאפשרה לי לעמוד בבדידות ארוכה, הודיתי לה על הסבלנות. הודיתי לכל מי שהכרתי, שעזר לי, שהתעניין, שהסתקרן, לאלה שלימדו אותי במישרין ובעקיפין.

     

    זהו.

     

    ההישג הוא שלי. והוא שלי לנצח.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים