מותר לתת שוחד כדי לקבל את מה שמגיע לי?
"הגשתי בקשה להיתר בניה, ואחרי עיכובים רבים ללא סיבה הבנתי שאם ברצוני לקבל את ההיתר בזמן סביר עלי לשלם שוחד; מה עושים"? הרב דרור ברמה משיב
שאלה:
האם מותר לתת שוחד כדי לקבל את מה שמגיע לי? הגשתי בקשה להיתר בניה, ואחרי עיכובים רבים ללא סיבה הבנתי שאם ברצוני לקבל את ההיתר בזמן סביר עלי לשלם שוחד. אני לא מבקש שישנו בשבילי את הכללים, התשלום הוא רק כדי שיטפלו בעניין במהירות סבירה, כי העיכוב גורם לי נזק גדול.
תשובה:
המצב המתואר בשאלה מאד מצער, ומצערת אותי במיוחד העובדה שנשאלתי שאלה זו מספר פעמים בשנים האחרונות, בארץ ובחו"ל, בוריאציות שונות. החיים בסביבה שיש בה רדיפת בצע ושחיתות מציבים בעיות מורכבות, ולכן הארכתי מעט בתשובה זו, מפני שהבנת יסודות הדברים חשובה ליכולת ליישמם כראוי.
השוחד הוא מחלה שמשחיתה כל חברה שנגועה בו, ובמיוחד אמורים הדברים בעם ישראל, שנכווה קשות מעניין זה בעבר. אנחנו מוצאים שהשוחד היה מקובל בעבר אפילו בקרב המנהיגים הדתיים ומורי ההוראה, שכך הוכיח אותנו מיכה הנביא:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל,
הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.
בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה.
רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ,
וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ,
וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ,
וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.
לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה,
וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג).
לצערנו הרב, נתקיימה נבואה עגומה זו וחרב הבית בראשונה ובשניה, ועדיין מוטלת עלינו המלאכה להמשיך ולחלץ את ההנהגה, התורה, המשפט, הכהונה והנבואה מצפרני השוחד ורדיפת הבצע.
שוחד ללא הטיית משפט
השאלה היא האם איסור השוחד קיים גם במקרים בהם אדם נאלץ לשחד גורמים מסויימים בכדי לקבל את המגיע לו בדין, שהרי במקום בו השוחד מקובל כדרך היחידה להניע דברים, עשוי להיות מצב שמי שלא משלם שוחד מנוע מכל פעילות עסקית או אחרת. ההלכה (בעקבות הנבואה שלעיל) הרחיבה את איסור השוחד אל כל תהליך של מקבלי החלטות ציבוריות, ולא רק בדיונים פליליים. (פירוט עניין זה בשו"ע חו"מ ט, ובמיוחד בערוך השולחן שם בסוף הסימן).
שלוש פעמים חוזרת התורה על איסור לקיחת השוחד, ובכולן האיסור מפורש על לקיחת השוחד, ולא נתפרש דין הנותן. "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז). דייקו חז"ל שיש בפסוק שני איסורים: איסור הטיית משפט, ואיסור לקיחת שוחד. משמעות הדבר היא שלקיחת השוחד אסורה גם כאשר אינה גורמת להטיית המשפט. (מכילתא שם ובכתובות קה).
המכשיל יהודי בעבירה עובר על איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול", ולכאורה בכל מקום שנאסרה לקיחת השוחד יהיה אסור גם מתן השוחד, בגלל הכשלת הדיין, אולם כפי שנראה מיד יש מקרי מבחן בהם ייתכן שאין איסור על הדיין, ואז נבחנת שאלת מתן השוחד כשאלה עצמאית.
מתן שוחד לגוי
לפני קצת יותר משלוש מאות שנים, פנה שליט אזור הריין, "הדוכס המושל" קארל לודוויג אל רבה של העיר מנהיים בגרמניה, והתלונן על כך שהיהודים מרבים לשחד את השופטים (הגויים), ומשחיתים את המערכת המשפטית. הרב השיב לו שגם הוא מיצר על כך, אך האריך להבהיר לו את מצבם של היהודים בבואם בשערי מערכת המשפט הגרמנית של אז, בה באופן אוטומטי הנטייה הטבעית הייתה נגדם והשוחד היה גורם מאזן. אם כך שאל הדוכס, מדוע משחדים היהודים את השופטים גם כאשר שני הצדדים במשפט הם יהודים, הרי אז אין דעה קדומה לכאן או לכאן? על כך ענה הרב, שכל יהודי חושב שהשני כבר שיחד את השופט, ולכן הוא גם משחד אותו כדי שלא יטה אל השני. צחק קארל לודוויג ואמר – ידעתי ששערי תירוצים לא ננעלו, אם באמת ואם בשקר. עד כאן תמציתה של שיחה מרתקת זו, כפי שצוטטה מפי גיסו של הרב, הרב יאיר בכרך, בשו"ת "חוות יאיר" סימן קלו. בכך מסתיים הסיפור בספר, אך חוששני שההיסטוריה הוסיפה לו עוד פרק כואב. אותו קארל לודוויג, מימן במשך יותר מ20 שנה את לימודיו ומחקריו האנטישמיים של יוהאן אייזנמגר, ומימן את הוצאת והדפסת ספרו "היהדות שנחשפה", שהפך לספר היסוד של האנטישמיות המודרנית בגרמניה ובאירופה עד לדורות האחרונים.
הרב בכרך עצמו דן ארוכות בשאלה ומצביע על כך שהתורה אסרה לקבל שוחד, אך לא אסרה לתת. לדעתו גם לגויים אסור לקחת שוחד, ולכן בדרך כלל אסור לשחד כל דיין, בין יהודי ובין גוי. עם זאת, יש הבדל בין איסור השוחד בין יהודי לגוי. ליהודי אסור לקחת שוחד בשום מקרה, כי ליהודי איסור השוחד הינו איסור עצמאי. לגוי איסור השוחד כרוך בהטיית המשפט, ולכן כאשר השוחד לא גורם להטיית המשפט יש מקומות בהם מתן השוחד אינו אסור.
תשובתו של ה"חוות יאיר" גרמה להצפת מחלוקת קדומה יותר באשר ל"שבע מצוות בני נח". הכל מודים שבני נח נצטוו על "הדינים" ומוסכם על הפוסקים ושפרוש הציווי הוא הקמת מערכת משפטית הגונה וצודקת. נחלקו הראשונים האם הפרטים וההלכות המשפטיים עליהם נצטוו בני נח זהים לאלו של היהודים, או שנמסרו לשיקול דעתם. לדעת הרמב"ן (בפירושו לבראשית לד), כלולה במצוות בני נח הקמת מערכת משפטית מקבילה לזו שלנו, ודיין גוי הלוקח שוחד חייב מיתה. לעומתו, סברו ראשונים ואחרונים אחרים שהמצוה לגויים היא רק להקים מערכת משפטית, שתוכנה ודרכי פעולתה ייקבעו כראות עיניהם (רש"י, רמב"ם, רמ"א ואחרים. ראו פירוט בשו"ת "חתם סופר" ח"ו ליקוטים יד). לשיטות אלו, במקום שהשוחד הינו דרך מקובלת בהתנהלות, אין איסור לגוי לקחת שוחד וממילא אין איסור על ישראל לתיתו.
בפועל, נראה היה שמנהגם של יהודי אשכנז לאורך ימי הביניים היה להתיר מתן שוחד לגויים, כפי שמשתקף מאמירות רבות בפוסקים (ראו לדוגמא בשו"ת מהר"ם חלק ד קה, וב"אורים ותומים" סימן ט א), וזאת למרות הסתייגויותיהם של חלק הפוסקים.
בארצות המזרח אנו מוצאים פחות דיונים בנושא, וניתן לשער שעקב תרבות ה"בקשיש" שרווחה בארצות אלו, היה ברור לכולם שכך מתנהלים ושאלות מסוג זה כלל לא נשאלו, והרבנים לא נדרשו לענות עליהן.
מוכח מהגמרא, שבמקום של פיקוח נפש אין איסור שוחד, ומותר לשחד בכדי להציל אדם שנגזרה עליו מיתה שלא בדין תורה (גיטין כח).
לכאורה, לאור האמור לעיל שכולם מודים שבמקרה בו מכשילים את הגוי בעבירה על כללי המערכת המשפטית וההתנהגות המקובלת במדינה שלו, קיים האיסור לשחד, היינו מצפים שכל הפוסקים יסכימו שבמדינות מתוקנות בזמננו אסור לשחד. בפועל נראה שהדבר תלוי ביחס הפוסקים ובהערכתם את התרבות האזרחית (Civil society ).
בעת החדשה, עלתה שאלת השוחד במדינות בהן מערכת המשפט נחשבת למתוקנת. מעשה היה שיהודי היה שותף בחברה שהעלימה ורימתה את רשויות המס של ארה"ב, ומנהלי החברה עמדו למשפט וסביר היה שיישלחו לכלא. שאלה נשלחה מניו יורק אל רבה של הקהילה החרדית בציריך, אם מותר לשחד את השופטים בארה"ב בכדי להקל או לפטור את היהודי מישיבה בכלא. בתשובתו (שו"ת חלקת יעקב חו"מ ב) הוא טוען מספר טענות המשמיטות את יסוד הסמכות של השפיטה והענישה הפלילית. לדעתו, איסור שוחד הוא רק להטות משפט בין אדם לחברו, אך הטיית משפט כנגד חוק המדינה אינה כלולה באיסור השוחד לגויים. מלבד זאת, לדעתו הסמכות המסורה בידי השלטונות במסגרת הכלל של "דינא דמלכותא דינא" הינה רק בענייני ממונות, אבל בעניינים של ענישה פלילית כדוגמת מאסר אין למדינה כל סמכות, ולכן בתי המשפט פועלים בחוסר סמכות ועל כן מתן שוחד במקרה כזה מותר, ואפילו ראוי, בהיותו פדיון שבויים.
בקרב הפוסקים הלא חרדים, מקובלת התפיסה שהחברה האזרחית והשלטונות פועלים בסמכות וברשות בתוך גבולות מסוימים, ושגבולות אלו כוללים גם את הענישה הפלילית. לדעתם השחתת החברה והמערכת המשפטית על ידי שוחד במדינה מתוקנת הינה אסורה.
מתן שוחד ליהודים בערכאות אזרחיות, ובועדות ציבוריות
לאור העובדה שקבלת שוחד בידי יהודי אסורה בכל מקרה, מתן שוחד ליהודי הינו עבירה על איסור תורה של "לפני עיור לא תתן מכשול", גם אם השוחד ניתן לשם קבלת הכרעה או היתר המגיעים לאדם בדין. יש הטוענים אחרת. למרות שלא ראיתי חומר כתוב על הדעה שאציג להלן, בשיחותי עם מספר אנשים מתברר שגם דבר זה תלוי בהערכת הפוסק את המציאות ואת המערכות המשפטיות והאזרחיות של מדינת ישראל.
יש הטוענים, שבארץ ישראל לא חל הכלל של "דינא דמלכותא דינא", שלרוב המבוסס על ציבור חילוני אין תוקף של מלכות, ושתקנות "בני העיר" שלא נעשו בהסכמת גדולי התורה המקומיים אינם מחייבות. תפיסות אלו שוללות את הלגיטימציה של מערכות המשפט הישראליות, ואת זכותן של ועדות ארציות ומחוזיות ועיריות להחליט בענייני ציבור, כאשר אינן עולות בקנה אחד עם דין התורה, או עם עסקיו של מבקש ההיתר. כאשר בנוסף לחוסר סמכות מתווסף חוסר אמון, והערכה של אותם האנשים שהמערכת בחלקה הגדול מושחתת, התוצאה היא שערכאות ישראליות, עירוניות ומחוזיות נתפסות כגופים שרירותיים, המושלים בכח הזרוע והכסף.
במצב כזה, עשוי אדם לטעון, ובחלקים מסוימים של החברה אכן קיימת טענה זו, שאין שום חובה על האדם להיות "הפרייאר" היחיד שעומד מהצד ורואה את כולם חוגגים. מתן שוחד בנסיבות כאלו נתפס כ"הצלת" הגורמים המשוחדים מהמשך שרירות ליבם והעלאתם על דרך הישר, בכך שייתנו לאדם את המגיע לו. לעניות דעתי טענה זו שגויה במישור ההלכתי (ראו מאמרו של הרב זולדן בתחומין כט עמ' 65), הרסנית מבחינה ציבורית, וגורמת לחילול שם ה'.
העסקת ה"מאכרים"
הואיל ולעבודת ה"מאכר" אין הגדרה ברורה, בדברינו להלן הכוונה היא לאנשים המועסקים בכדי לקדם עניין בערכאה או בועדה של החלטות ציבוריות, בפניה למוסדות שלטון ועיריות וכו', בנסיבות בהן אדם מבחוץ היה מצפה שפניה של בעלי העניין עצמה תועיל, ומסיבות כלשהן דברים לא זזים אם לא מעסיקים "מאכר" שיניע אותם.
שלושת העמודים עליהם בנויה הלגיטימציה ההלכתית של מערכות השלטון בישראל, הם סמכות ה"דינא דמלכותא", "תקנות בני העיר", וכח "מלכות ישראל" המסור בהעדרה בידי רוב הציבור היהודי. עמודים אלו בנויים על הכרה במנהג המדינה במידה שאינה פחותה, ובמידה רבה אף יתירה, מאשר באות החקוקה.
כאשר יש צו אלוקי שאנשים מתקשים לקיימו, אין הדבר גורע כלל מסמכותו. כאשר יש חוק או תקנה אזרחית, שאיש לא טורח לקיימה או לאוכפה, הרי שמנהג המדינה ההפוך מהאות החקוקה מחליש את זו האחרונה, פוגע ולעיתים אף מבטל את סמכותה.
אם החברה ומערכותיה, מתירות העסקת "מאכרים" ולוביסטים בסכומי עתק בריש גלי, ולעיתים בנסיבות שההבדל בינן לבין שוחד והטייה דקות כחוט השערה, עד שהאדם הסביר מתקשה מאד להבחין ביניהן, ברור שלא ייתכן מצב בו אנשים הסומכים על פוסקי ההלכה הלא חרדים יהיו היחידים שלא יוכלו להעסיק מאכרים, ולא יוכלו לקבל את המגיע להם בדין בערכאות ובועדות אלו ואחרות.
אילו היינו מחמירים, ומחייבים התרחקות מוחלטת מהכיעור והדומה לו, יש חשש מהיווצרות מצב עגום: אנשים שאינם נוהגים על פי ההלכה יתירו לעצמם, כי רשויות החוק והאכיפה מאפשרות לתופעת ה"מאכרים" לפרוח כמעט באין מפריע. אנשים שסומכים על הדעות שנזכרו לעיל יתירו לעצמם לשחד, עקב ההשקפות שתוארו לעיל. היחידים שלא יתמנו למכרזים, שלא יבנו בניינים, שלא יקבלו זכיונות ורישוי לעסקים וכו' יהיו אותם אלו הנשמעים לדברי ההלכה, ביחד עם מיעוט של מחמירים בטוהר המינהל הציבורי מהציבור החילוני. כיצד תראה החברה והמדינה אם יהיו דוקא אלו, בשפל המדרגה?
סיכום
העסקת "מאכר" אין בה כשלעצמה בהכרח מתן שוחד, מפני שמהות עבודת המאכר אינה מחייבת מתן שוחד. יכול ש"המאכר" יפעל את פעולתו באמצעות קשריו האישיים, או נסיונו המקצועי והחברתי. בהתחשב בנסיבות המנויות לעיל, נראה לומר כך:
אסור לתת שוחד ליהודי, ולגוי במדינה מתוקנת, מפני איסור "לפני עיוור" ומפני השחתת העולם. במקום של גויים שבו הכל מתנהל בשוחד, יש בסיס לסומכים להתיר להתנהג כמקובל שם.
במקום של יהודים, כאשר אדם לא יכול לקבל את המגיע לו בדין מבלי לשחד, גם אז אסור לתת שוחד ולהכשיל את המקבל, מפני שאדם צריך להישמר מעבירות גם אם הדבר עולה לו במחיר יקר.
עם זאת, כאשר אין ברירה ובמקום של הפסד משמעותי של דבר המגיע לאדם בדין, מותר להעסיק "מאכר" ורק בתנאים הבאים:
א. העבודה מול ה"מאכר" תיעשה בגלוי, בתשלום כנגד חשבוניות מס.
ב. יש להחתים את המאכר על הסכם שהוא ינהג כחוק.
כאשר שני תנאים אלו מתקיימים, המדינה בד"כ מעלימה את עיניה מהתנהגות המאכרים, גם אם מבחינה ציבורית או מנהלית היא אינה כשרה. בדבר זה אין גם משום "לפני עיוור", כי התחיבותו של ה"מאכר" לנהוג כחוק (גם אם בשלב מסוים יחליט על דעת עצמו להפר אותה) פוטרת את המעסיק מאיסור "לפני עיוור".
דברים אלו נכתבים בצער, ומתאימים לשעת הדחק. הצעתי לכל מי ששוקל להעסיק אנשים בתשלום גבוה לצורך "מאכריות", שישתמש בזה כמוצא אחרון, בתנאים המנויים לעיל, ולאחר שיקרא פעמיים או שלוש את דברי הנביא מיכה שנזכרו לעיל, וישאל את עצמו עד כמה הועילו הנכסים שנצברו בעוולה לתושבי ירושלים של ימי הבית הראשון בעת החורבן.
אנו מאד מקווים ששאלות מסוג זה תתייתרנה עם תיקון מציאות חיינו, ש"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". (משיב: הרב דרור ברמה)
