שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הדבלינאית
    חגיגות "בלומ'ס דיי", נעלי הבית של ג'יימס ג'ויס ואשתו נורה, מוזיאון לספרות עכשווית ובעיקר - הרבה אלכוהול בטמפל בר. שירי לב-ארי יצאה למסע ספרותי באירלנד העכשווית שלא מפסיקה לבעוט ולייצר כשרונות
    "מר ליאופולד בלום אכל מתוך עונג איברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי-אווז סמיך, מוראות באגוזים, לב צלוי ממולא. פרוסות כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש. ביצי-דגים מטוגנות. יותר מכל אהב כליות-כבש בגריל, שהעניקו לחיכו טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה".


    איך חוגגים את בלומ'ס דיי? עם הרבה בירה (צילומים: שירי לב-ארי)

     

    פלא שאף אחד לא רצה להוציא לאור את “יוליסס" בזמנו? פלא שגם היום, 88 שנה אחרי, חברת "אפל" מצנזרת חלקים מתוכו ברומן הגרפי שהופק על פיו? בכל מקרה, ביקור בדבלין מעלה כמעט מיד את הזיכרון של ליאופולד בלום הנהנתן, הגרגרן, גיבור ספרו של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס".

     

    השבוע חגגו באירלנד, כמדי שנה, את "בלומ'ס דיי", היום שבו התרחשה עלילת "יוליסס" (למעשה, התאריך הזה  16.2 הוא הדייט הראשון של ג'ויס עם נורה, חדרנית בבית מלון, מי שהיתה אחר כך לאשתו). מה עושים בבלומ'ס דיי? בעיקר שותים בירה ואוכלים מאכלים שמופיעים בספר, צועדים ברחובות דבלין בעקבות בלום, ומשתתפים בערבי קריאה של ג'ויס.


    הכל זורם לטמפל בר

     

    מרכז ג'יימס ג'ויס בדבלין נמצא כמה דקות הליכה מרחוב אוקונל – אחד מרחובותיה הראשיים של העיר, שנמצא בחלק הצפוני שלה, החלק העני יותר, שבו מתרחש "יוליסס". לקראת השעה עשר בבוקר מגיעים למרכז ג'ויס שני סטודנטים עייפים עם קפה הפוך בכוסות נייר, פותחים את המקום לתיירים מישראל שחיכו חצי שעה על המדרגות, בבית ברחוב גרייט ג'ורג' 35.

     

    לשחזר את העיר רק לפי יוליסס

    ג'ויס נולד בדבלין, אבל עזב אותה בגיל 22, בשנת 1904. הוא שב אליה לשלושה ביקורי מולדת קצרים בלבד. ג'ויס חי עם נורה ושני ילדיו בטריאסטה שבאיטליה, ואחר כך עבר לחיות בשווייץ ובצרפת, ומת בציריך ב-1941. ולמרות הכל, ג'ויס הוא יותר דבלינאי מדבלינאי; הכתיבה שלו סבבה רובה ככולה סביב העיר הזאת, אנשיה, טיפוסיה, הרגליה. במדריך הטיולים לדבלין כתוב שג'ויס נהג להתרברב ולומר שאם אי פעם תיחרב העיר, אפשר יהיה לשחזר אותה רק על סמך תיאוריה ב“יוליסס".


    עיר עם הרבה דלתות, מסתובבות

     

    אבל ג'ויס סלד אז מהבערות של החברה האירית, מהקנאות הדתית ומהניוון החברתי. זה התבטא ביצירתו, שנחשבה נועזת וביקורתית לאותה תקופה. לכן התקשה תמיד למצוא מו"ל שיפרסם את ספריו. כך היה עם קובץ סיפוריו "דבלינאים", ועוד יותר מזה עם "יוליסס", שנחשב נועז הרבה יותר, גם בגלל תיאורי המין והשפה הבוטה.

     

    במרכז ג'ויס (יש בדבלין, אגב, גם מוזיאון ג'ויס שממוקם במגדל על גדת נהר ליפי, שבו מתרחשת סצינת הפתיחה של "יוליסס", עם באק מאליגן וסטיבן דדלוס) אפשר לקרוא על ההיסטוריה שלו ושל משפחתו, על הכתיבה שלו, לראות את חדר השינה המבולגן שלו – מיטה, נעלי בית, בגדים, חפצים מהבית המשותף שלו ושל נורה.


    הבלאגן שג'ויס השאיר בבית נותר כפי שהיה

     

    בחצר האחורית של המרכז אפשר למצוא את הדלת המקורית של הבית ברחוב אקלס 7, ביתם של מולי וליאו בלום ב"יוליסס". זוהי דלת עץ חומה וכבדה שהועתקה לשם מרחוב אקלס 7 האמיתי. ג'ויס עצמו, שהחליף במהלך חייו בדבלין יותר מ-16 דירות, מעולם לא התגורר באקלס 7, אבל אחד מחבריו כן.

     

    כשבא ג'ויס לביקור בדבלין התארח אצל חברו באקלס 7, הילדים שיחקו בחצר, והשניים ישבו לשוחח ולעשן מקטרת. הבית עצמו נהרס מזמן לטובת בית חולים שהוקם בסמוך לו, אבל הדלת נשמרה והועתקה למרכז ג'ויס. בכלל, לדבלין יש עניין משונה בדלתות: רחובותיה מעוטרים בדלתות עץ צבעוניות, משובבות נפש.


    הדלת של מרכז ג'ויס

     

    באחת הסצינות ב"יוליסס" מאבד בלום את המפתח לביתו ונאלץ לקפוץ מקומת המדרגות אל המרתף ולהיכנס דרכו הביתה. ג'ויס בא לאקלס 7 גם כדי לבדוק האם הדבר אפשרי בכלל – לקפוץ מגובה שני מטרים ממעקה המדרגות אל קומת המרתף, וזאת מבלי להיפצע. בסוף החליט ג'ויס להניח לגיבורו לקפוץ.

     

    כל הדרכים מובילות לטמפל בר

    עיר ספרותית, דבלין. קטנה, צנועה, ידידותית, לא הושחתה עדיין על ידי רשתות ענק וכסף גדול. בפתחי משרדים על מדרגות הכניסה לבניינים אפשר למצוא כמעט תמיד חבורות של גברים צוחקים ורועשים עם כוסות בירה ביד. הספק בעבודה? תפוקה? למי איכפת. העיקר שנפגשים בערב בטמפל בר, רחוב הפאבים הקסום של דבלין, בחלק הדרומי של העיר, מעבר לנהר ליפי.


    והכל בסוף זורם לנהר הליפי

     

    ליד כיכר פארנל נמצא מרכז ספרותי נוסף – מוזיאון הסופרים של דבלין. המוזיאון צמוד לבית אגודת הסופרים האירית, שמטפחת את סופריה העכשוויים של אירלנד – ויש חבורה נכבדה כזאת. שיימוס היני, ג'ון באנוויל, קולם טויבין, רודי דויל מחבר "הקומיטמנטס", עדנה אובריאן, אואן קולפר ועוד.

     

    יש באירלנד מה לטפח. המדינה הקטנה הזאת היא מעצמה ספרותית שהצמיחה עד היום ארבעה זוכי פרס נובל לספרות: ויליאם בטלר ייטס (1923), ג'ורג' ברנרד שואו (1925), סמואל בקט (1969) ושיימוס היני (1995).

     

    לא כולם, כמובן, נולדו בדבלין. אחד מהם, היני, העז להיוולד בבלפסט הצפונית, המתחרה. בערב, בחדר בבית המלון, שידרה הטלוויזיה המקומית תוכנית על הדמויות המפורסמות שנולדו בבפלסט. הדמויות דורגו על פי מידת חשיבותן והגאווה שהן מסבות לבלפסט מ-10 עד 1. למקום השני הגיע היני, אבל את המקום הראשון תפס הכדורגלן ג'ורג' בסט. בסט נולד בבלפסט ב-1945 והיה כוכב קבוצת מנצ'סטר יונייטד. הוא מת ב-2005.

     

    אבל דבלין היא עיר לא פחות גאה מבלפסט; במוזיאון הסופרים שם אפשר היה ללמוד על הסופרים והמשוררים הידועים שנולדו וכתבו בדבלין – גם אם לא נשארו לחיות ולמות בה: אוסקר ויילד, ויליאם באטלר ייטס, ג'ונתן סוויפט, ג'יימס ג'ויס, ג'ורג' ברנרד שואו, סמואל בקט. וגם ברם סטוקר, מחבר רומן האימה הערפדי "דרקולה".

     

    במוזיאון מוצגים לראווה תמונות, פורטרטים, מכתבים, כתבי יד, מהדורות ראשונות של ספרים, חפצים אישיים של הסופרים. אגב, גם אייריס מרדוק נולדה בדבלין, אבל היא לא מוצגת במוזיאון הזה, אולי משום שהיא עדיין נחשבת סופרת בת התקופה – מרדוק הלכה לעולמה ב-1999. ואולי זה פשוט משום שקיבלה ב-1987 תואר אצולה בריטי. באירלנד לא ממש מתים על זה.

     

    החדר הראשון במוזיאון מוקדש לשירה המוקדמת ולמספרי הסיפורים הדבלינאים, וגם לצמיחתם של סופרים אירים שהיו לפיגורות בינלאומיות. החדר השני כבר צועד קדימה עם הזמן, ומוקדש לסופרי ומשוררי המאה ה-20 הידועים, מייטס ועד ג'ויס. ויש שם גם עותק חתום בידי ג'ויס של "יוליסס" מ-1922 – השנה שבה זכתה אירלנד בעצמאות.

     

    בשנים ההן הצנזורה היתה משמעותית מאוד במדינה החדשה. ספרים של סופרים כמו פרנק אוקונור, קייט אובריאן או שון אופאלואן נאסרו לפרסום. בשנות מלחמת העולם השנייה, בין 1939 ל-1945, החיים הספרותיים עברו למחתרת: הם רחשו בעיקר בפאבים ובמערכות עיתונים.

     

    והסצנה נמשכת ובועטת

    סצינת השירה והספרות בדבלין חיה ובועטת. רק לפני שבועיים הסתיים שם פסטיבל הסופרים של דבלין, שאירח לא רק סופרים מקומיים אלא גם כמה ידועי שם מהאיזור: איאן מקיואן, דייוויד מיטשל, אנתוני ביוור, ג'וזף אוקונור (אחיה של הזמרת שינייד אוקונור), אן אנרייט, חניף קוריישי, יאן מרטל ועוד.

     

    למי שפיספס אבל בכל זאת מעוניין בחוויה אירית ספרותית, בקרוב ייפתח שם פסטיבל ספרותי נוסף – פסטיבל וסט קורק ה-12, שיתקיים בין 4 ל-10 ביולי. המשתתפים בו פחות ידועים, אבל צפויים להיות שם לפחות כמה דיונים בנושאים מעניינים – ספרות מסעות, ספרות מהגרים, דור המשוררים האירי החדש, תהליכים בעריכה ספרותית.

     

    ומה מעסיק בימים אלה את העיתונות הספרותית של דבלין? למשל סיפורו של ג'יימס גורדון פארל, סופר כמעט נשכח שזכה לאחרונה בפרס הבוקר, 30 שנה אחרי מותו. פארל זכה בבוקר על ספרו "Troubles" 40 שנה אחרי צאתו לאור, ו-30 שנה אחרי מותו של המחבר. כיצד ייתכן?

     

    הסיפור של פארל

    ובכן, ב-1971 שונתה מתכונת פרס הבוקר. עד אז העניקו את הפרס רטרואקטיבית ליצירות ספרותיות משמעותיות שנכתבו בשפה האנגלית. ב-1971 החליטו להעניק את הפרס מדי שנה לספר הטוב ביותר באותה שנת פירסום. כתוצאה מכך נפלה שנת 1970 בין הכיסאות, ונותרה ללא פרס וללא זוכה. לכן הוחלט להעניק את הפרס לספר הטוב של 1970. אחיו של הסופר המנוח, ריצ'רד, קיבל במקומו את הפרס – מהדורה מיוחדת ומעוצבת של הספר.

     

    פארל נולד ב-1935 בליברפול, אבל למשפחתו היו שורשים עמוקים באירלנד. הוא בילה כמה משנות ילדותו וחלקים
    מחייו הבוגרים באירלנד, וראה בעצמו סופר אירי לכל דבר. בשנת 1956 חלה בפוליו, אבל התגבר על המחלה. ב-1979, כשהיה בן 44, יצא פארל לדוג בווסט קורק, שם התגורר, נסחף בנהר וטבע.

     

    מותו אירע דווקא בתקופת השיא של הקריירה שלו. “צרות" יצא ב-1970, הראשון בטרילוגיית רומנים שנקראה "אימפריה", ועסקה בעולם המשתנה של סוף האימפריה הבריטית. פארל אפילו זכה בפרס הבוקר של 1973 על החלק השני בטרילוגיה, הרומן "The Siege of Krishnapur”.

     

    הרומן השלישי בטרילוגיה, “The Singapore Grip”, פורסם ב-1978, שנה לפני מותו. סביר להניח שהזכייה עכשיו, כפי שקורה לעתים קרובות עם זוכי הבוקר, תהפוך את הסופר הכמעט אנונימי לרב מכר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מהדורה ראשונה של "מסעות גוליבר"
    צילום: שירי לב-ארי
    מיטה, נעלי בית ובגדים של ג'ויס
    צילום: שירי לב-ארי
    7 לילות
    מומלצים