לא סיכמנו שעושים קצת עם הראש וזהו?
כתבנו יצא לסיבוב לילי עם צמד המינימל טכנו "סטלה טרז". בהתחלה הוא התבאס, אחר כך הוא התאהב - ולקראת הזריחה הוא כבר רקד. ככה זה, חברים, לא לכל סיפור יש סוף טוב
עד ממש לא מזמן, מינימל טכנו קוטלג אצלי כמקור כל רוע. ביט איטי, צלילים תעשייתיים, מונוטוניה אינסופית שמנקרת לך במוח: עינוי סיני, רק עם צלילים אלקטרוניים במקום טיפות מים על המצח. בכל פעם שנקלע לאוזני ה־BPM האיטי הזה נזכרתי בספינות המינימל שעגנו באגם בלאטון שבהונגריה בפסטיבל בלאטון סאונד, בכבדות הענייה שנשפכה להן מהרמקולים, ובאיקס הענק שסימנתי לעצמי על הז'אנר הזה באותו מקום וזמן. אבל רצה הגורל ובאחד מסופי השבוע של החודש האחרון הזדמן לי תיקון מוחלט לצלקת המינימל. תיקון שאני חב לשני חבר'ה עם מסכות של סבתות על הראש.
האלקטרונית הם נחשפו בגיל תיכון, ואחרי הצבא פנו ליצירה בתחום. בשנים הראשונות הם חקרו כל סוג מוזיקה שעניין אותם, ובין השאר נסחפו אפילו לרגאיי ולדאב וגם לפול־און טראנס. עכשיו שלבו את כל האלמנטים שברקע הזה לסט אחד, ותקבלו מינימל טכנו קצת אחר.
אם אתם בסצנת הטכנו, יש מצב שנחה עינכם על זוג זקנות בעמדת הדי.ג'יי. אם לא הייתם סגורים על זה עד עכשיו, אז להרכב הזה קוראים סטלה טרז. סטלה וטרז הן הסבתות של מיכאל קליין (26) ועפרי צלניקר (25), שני קיבוצניקים מהצפון שלפני ארבע שנים הגיעו לתל אביב ועכשיו מפוצצים את הרחבות של העיר הגדולה. בניגוד לאיך שזה עלול להישמע לאוזן שאינה מורגלת בז'אנר, שני אלה נושמים מוזיקה מינקות ועוסקים במלאכת הדיג'וע עוד מגיל העשרה; אל המוזיקה
לשימוש בלייזר בלבד! מוזיקה יוני
פגשתי אותם בדירה שלהם, על חלקו הדרומי של רחוב הירקון בתל אביב. סלון גדול, אולפן קטן ומרפסת מיניאטורית שצופה אל השמש ששוקעת על החלק הכי מיאמי ביצ'י שיש לחוף התל אביבי להציע. לקראת היציאה הלילית לסיבוב בין ארבעה מועדונים, ניסיתי להבין איך זה שעם כל הרקע שלהם הם מתנקזים דווקא למינימל טכנו המזוין הזה. בין יתר התשובות הרהוטות והמנומקות זכורה לי אחת פשוטה וצולפת: "כמה אפשר לטחון בפול־און טראנס? זה האימון הגופני הכי אינטנסיבי שאתה יכול להפיל על עצמך. תן לזוז בסבבה. לאט". כשניסיתי להבין מה כל כך סבבה ב"בזזזז" וב"גרררר" על רקע קיק ובאס, הם חייכו והציעו לי להיכנס איתם רגע לאולפן. יש הכל במינימל, הם אמרו. פשוט צריך לדעת למי להקשיב.
מהדירה הקטנה הזאת יצאנו אל לילה ארוך במוניות שתפרו את העיר מצד לצד, והקפיצו ממקום למקום את הזוג השקט הזה עם הלפטופ והמקלדת הקטנה שנראית כמו אורגנית. העצירה הראשונה היתה באבן גבירול, בליל הפתיחה של ה"שטראסה" בגלגולו החדש. זה מקום מעוצב שחולש על שתי קומות, אבל יש בו רק עמדת די.ג'יי קטנטנה שדחוסה מאחורי בר עמוס בבליינים של חמישי בערב. מיכאל מצא את המחשב והמיקסר בפינה, סרק עם העיניים, אמר "אז זה כזה" והניד בראשו בעדינות. למבט השואל שלי הוא ענה שבמקום כזה, המטרה שלו היא רק לגרום לכל החמולה על הבר לנענע את הראש בעודם עוסקים בעניינם. להיכנס בדלת האחורית.
כשאתה עוסק במלאכת הדי.ג'יי במשך שנים, אתה קולט את הווייב ויודע מה אפשר לעשות איתו ברגע שנכנסת למקום. אתה יודע לשלוף מהרפרטואר שלך בדיוק את מה שיעבוד, מתי שהוא יעבוד. וגם כשהחבר'ה של סטלה טרז עובדים באולפן, הם יוצרים בדיוק ככה: מול הקהל שבעיני רוחם. מכוונים את הביט והצלילים אל מה שהם יודעים עמוק בתוך הבטן שיעבוד הכי טוב. שיעיף את כולם.
אחרי שעתיים על הבר בשטראסה, כולם ניענעו בראש. הקהל של המועדון הבא בתור, "הסופרמרקט", הוכיח את עצמו כקשה יותר לפיצוח: השעה היתה מוקדמת, הרחבה דלילה, המוזיקה כבדה ואיטית. סט של שעתיים הסתיים שוב במונית שחתכה את העיר בלילה ולקחה אותנו אל "המפתח" - מיני מועדון תת־קרקעי, ביתי ושמח, שבו סטלה טרז הוא הרכב הבית.
פה הקהל כבר היה מבושל טוב־טוב. החיוכים בקהל ומחיאות הכפיים - שנשמעו מיד ברגע שהסבתות טיפסו את שתי המדרגות לעמדה - סימנו שיש כאן כאלה שעומדים לקבל את המנה שלהם. הערב הזה, היה ברור באותו רגע, נבנה במכוון או שלא כמו טרק של סטלה טרז: אינטרו ארוך ומפורט שהולך ונבנה. הולך ומתעצם.
בסביבות שלוש וחצי בלילה נחתנו לסט אחרון ב"קומפורט 13". כאן כבר מדובר בקלאב פול סייז ובשעה של קהל הארד־קור מתמיד ובכושר. בפניו נוסה בין היתר טרק טרי בן ארבעה ימים, ועכשיו גם אני כבר לא יכולתי לעמוד והתחלתי לקפוץ. הייתי גמור מעייפות, אבל המינימל פרוגרסיב של סטלה טרז עניין אותי בכל רגע. הלך והשתנה, התפתח, הפתיע וגם ידע לפוצץ כשצריך. משובח.
יצאנו מהקומפורט אחרי לילה ארוך אל תוך אור ראשון בכחול כהה מעל שמי העיר. הרחובות שקטים, האוזניים מצפצפות, הראש עדיין זז. למרות שכבר עשור לא ביקרתי במועדון והגעתי טעון על הז'אנר, סטלה טרז הצליחו לרפא אותי. לקרב אותי. להקפיץ אותי. למשוך אותי פנימה עד לרמה כזאת, שהרקע לכתיבת השורות האלה הוא שני סטים נעימים של מינימל טכנו שעשו שני חבר'ה עם מסכות של סבתות על הראש.
אם אתם בסצנה, או שבא לכם משהו חדש ומעניין בתחום האלקטרוני, לכו לדגום מהם במייספייס. לחלופין נסו בפייסבוק, ג'ימייל או טוויטר תחת אותו שם משתמש. תמצאו שם בין היתר את מועדי ומיקומי הסטים הקרובים בלייב, וגם טרקים שמיועדים לאלבום הראשון שלהם, שבלי נדר יצא ב־15 באוגוסט. תנו בראש.
צילום: mct
מומלצים
