שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    "בן אהוב, אל תלך, חזור אלינו". הספדו של חשין

    בלילה שאחרי הלווייתו של שניאור חשין, רוכב האופניים שנהרג בתאונת הפגע-וברח בסוף השבוע האחרון, מפרסם ynet את הנוסח המלא של ההספד קורע הלב שנשא אביו מעל קברו הטרי

    ביום שישי האחרון נהרג שניאור חשין בתאונת ה"פגע-וברח" סמוך לראש העין. אתמול (יום א') הגיעו בכירי מערכת המשפט ללוות את אביו, שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין, שספד לו. ynet מפרסם את דבריו המצמררים שנשא האב מעל קברו הטרי של בנו.

     

    "שניאור אהוב, שניאור שלי, העבר עיניך סביב וראה, בני, את האנשים שנקבצו ובאו לכאן מכל קצוות הארץ. המון אנשים: גברים, נשים, ילדות, ילדים. וכולם באו לכבודך, בן יקר ואהוב. רק לכבודך. ורק אתה חסר לנו. אתה חסר לי. מאוד מאוד. ולא אדע מה אעשך להשיבך אל דנית, אל אופיר, אל איתמר, אל רעות, אל אמא, אלי - אל אבא, אל אפרת, אל יואל, אל בלה, אל עדני, אל המשפחה.

     

    קברתי את אבא שלי. קברתי את אמא שלי. אמא, רותי, קברה אף היא את אבא שלה ואת אמא שלה. סברנו כי בבוא יומנו, וכדרך הטבע, תקבור אתה אותנו, כדרך שילד קובר את אבא שלו ואת אמא שלו. והינה אנו קוברים את הילד שלנו. ילדנו שילדנו וגידלנו וכה אהבנו. יותר מנפשנו. ואין זה דרך הטבע. לא ולא. נתת לנו ארבעים-ושתיים שנים ועשרה חודשים: מתוקים, מזהירים, אוהבים, מאושרים עד בלי די. פתאום קמת והלכת. כך פתאום.

     

    כולם קראו לך שניאור, ואילו אני קראתי לך "שינאור"

    הרבי זקן, אב המשפחה, הרבי מליאדי, התפלל כך אל האלוהים: "איני חפץ בגן עדן שלך; איני חפץ בעולם הבא שלך; איני חפץ אלא בך". כך גם אנו כולנו. איננו חפצים אלא בך. אתה היית כרבנו הזקן. מושלם במעלות טובות, ודורש מעצמך ומאחרים רק את השלמות. לא כמעט שלמות. רק שלמות.

     

    קודם שנולדת ולאחר שנולדת, אהובי, החלפנו אמא ואני דברים מה-שם נקרא לבן הילוד. וביום הברית קראנו שמך שניאור אברהם: שניאור על שם אבא שלי ואברהם על שם הסבא של אמא. אולם שמך העיקרי היה שניאור. היססנו מעט בבחירת השם שכן אין הוא שם מצוחצח וממורט ברוח השמות שבימינו אלה. אולם החלטנו בכל זאת כי שמך יהיה שניאור, שם מפואר כשמו של הרבי הזקן, מייסד חב"ד, שניאור זלמן מליאדי. והרי אתה צאצא ישיר לרבי הזקן. ולימים למדנו וידענו כי היית גאה בשמך. ואנו היינו גאים בך ובשמך, עד השמיים.

     

    יש אומרים כי השם שניאור נגזר מהמילה סניור ואילו אמא טענה כל העת כי יש לה שני אור, לא רק אור אחד, שני אור כשני אורות נרות השבת. שני נרות ושני אור. ואכן הפצת סביבך כל חייך אור ושמחה וצהלה. כולם קראו לך שניאור ואילו אני קראתי לך שינאור. מדוע? לא אדע. אולי כדי שיהיה בנינו קשר שהוא רק לך ולי. רק בנינו, ולזר לא יהיו בו חלק ונחלה. אולי. אבל כשמישהו קרא לך שינאור, ידעת כי זה אני, אבא, דובר אליך.

     

    והיית, אהובי, יחיד ומיוחד. אהוב על אשת נעוריך, דנית, אהוד על ילדיך: אופיר, איתמר, רעות. אהוב על כל רואיך, על כך ידידיך, על כל מכריך. רע ואיש משפחה למופת. עם אמא שוחחת יום-יום, יום אחרי יום, יום לא חסר. כך מחזיר בן אהוב ולא מעט למי שהחזיקה אותו על זרועותיה בעת שהיה עולל והוליכה אותו ביד בעת שעמד על רגליו.

     

    האחריות, אהובי, היתה אחת מתכונותיך העיקריות, אחריות במשפחה, אחריות בעבודה, אחריות כלפי הזולת. מילה שלך, שניאור, היתה מילה, וכבר בימים אלה קבעת את יום טקס הבת מצווה של אופיר בתך הבכורה, ליום 5 בפברואר 2011. שמונה חודשים לפני המועד. זו היתה השלמות שלך.

     

    זו היתה האחריות שלך ועם האחריות בא טוב הלב, טוב ומיטיב לזולת. והיושר - יושרך כאנך הבונים. כך גם נולדה "דוקטרינת שניאור" לעת פרשת קו 300. לא תסטה מן האמת ומן היושר, לא הימין ולא השמאל. וכך חינכך, ילדי, את שלושת ילדיך, את שתי הבנות והבן, אלה שלושה מלאכים שהתכרבלו בחיקך למגן מפני העולם הזר. ועשית את כל הניתן כדי לראות אותם ככל שיכלת, על אף העבודה הקשה, קשה מכל קשה שנתת צווארך בה.

     

    ובנוסף לכל אלה היית פילוסוף של החיים. ניתחת כל אירוע, כל שאלה, כל מצב בדקדקנות המתאימה למנתח מוח בכלים אלקטרוניים עדינים מכל עדינים. לא תמיד הסכמנו בנינו, אך כל שיחה עמך לימדה אותי דבר חדש. מבני למדתי יותר מכולם.

     

    בחייך הקצרים, אהובי, עשית מה שאדם רגיל אינו מספיק לאורך ימים ושנים. היוונים העתיקים אמרו כי עם לידה מוקצבות לו לאדם מספר מילים שהוא זכאי להשמיע במהלך חייו, ועם מלאת המכסה מתכנס האדם אל הבורא. ואילו אתה, שניאור, בן לי, נקצבה עליך עשייה שהוטל עליך לסיימה. והצורך בעשייה רדף אותך כל חייך. כך אני זוכר אותך מילדות וכך אני זוכר אותך כאדם בוגר. משנפסלת לסיירת מטכ"ל בשל עקמת נסתרת בגב, והתנדבת לשייטת, ושם עלה בידך להסתיר את שנתגלה בסיירת. ובשייטת עשית פלאות שלא נדבר בהם.

     

    ההיפר-אקטיביות שלך, בן יקר, לא רק בעבודה ובהקמת המפעל של ימבטבע - מפעל שהקמת בעצמך ולבדך - אלא בעיסוק בספורט שזרם בדמך. זכית בתואר של חצי איש ברזל ובתואר של איש ברזל, ועתה התכוננת לתחרות איש ברזל שאמורה להיערך בימים הקרובים בווינה. וזו היתה רכיבת האופניים האחרונה שלך, במסע המקולל של יום שישי בבוקר. ביום חמישי, יום לפני האסון, נפגשנו לעשר דקות. ממש באקראי. אפשר ליבי לחש לי ובאתי אליך למשרדי ימבטבע. נשקנו אב לבן ובן לאב, כהרגלנו, ושוחחנו, כדרכנו, מעט על התנ"ך, זו הפעם על שמשון, ועוד על עניינים מענייני דיומא. ולמחרת, ביום שישי, אמורה היתה המשפחה להיפגש בערב, ולקדש על היין בצוותא חדא, לברך על החלות ולסעוד סעודת שבת של משפחה. תחת הסעודה באו אנשים לנחמנו, ואנו המשפחה בבכי תמרורים.

     

    אומרים שלא סבלת. המוות בא בחטף

    שניאור בן-לי: היית יפה כאפולו, ויקינג צעיר מלא כוח ושופע חיים. היית חכם, חכם אמיתי. היית אהוב על כל רואיך. היית סלע וחומה בצורה לילדיך, לאשתך, למשפחה. לא אמרתי לך זאת בחייך אף שידעתי זאת בסתרי לבבי. אני אומר לך זאת היום, שניאור אהובי: היית גדול מן החיים. אולי מטעם זה לקח אותך אלוהים אליו בחצי ימיך. כי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו.

     

    אומרים לי שלא סבלת. כי המוות בא בחטף. הלוואי. כך עלית בסערה השמימה ואני קורא אחריך: ילד, ילד, בני האהוב, אל תלך, חזור אלינו. ואלה דברים כתב המשורר המופלא וויסטן יו אודן, בפואמה "בלוז ההלוויה": "עצרו את השעונים, נתקו את הטלפונים, זרקו עצם לכלבים כדי שלא ינבחו, השתיקו את הפסנתרים, ולקול תוף עמום - הוציאו את הארון, יבואו האבלים. קראו למטוסים לעוף מעל לראשינו לצייר בשמיים שתי מילים: הוא איננו. קישרו סרט אבל על צוואריהם הלבנים של היונים בכיכרות ושוטרי התנועה לבשו כפפות שחורות.

     

    "הוא היה לי צפון ודרום, מזרח ומערב, שבוע עבודה קשה ושבת מנוחה, הוא היה צהריים שלי, חצות-ליל שלי, שיחה עימי, שיר שלי, חשבתי שנאהב לנצח: טעיתי, הו, טעיתי. איני רוצה עוד כוכבים, כבו נא את כולם, כבו את הירח, כבו את השמש רוקנו את האוקיינוס, כירתו את היערות. מעתה שום טוב כבר לא יכול לקרות".

     

    שניאור אהובי, איש ברזל שלי, פילוסוף של החיים. אני כל כך מתגעגע אליך. כל כך. לשמוע את צחוקך המתגלגל. לראות את השן השבורה מעט בקדמת שורת השיניים העליונה. לראות את עיניך הזוהרות. למשש את שיערך הארוך, ויקינג אהוב. לחבק אותך חזק חזק. לנשק את עיניך. אניח את ראשך על חזי, אניח את ראשי על חזך, ונשב דוממים, דוממים.

     

    שניאור שלי, מי ייתן מותי אני תחתיך, בן-בן. נסה אותי וידעת. הינה אני הולך אליך ואתה לא תשוב אלי. חלום בלהות: עוף, גוז, העלם. הינה הוא שניאור עומד בדלת. חי מחייך וקורא לי לבוא אליו. אולי כדי לבקר את התינוקות, אולי כדי לבלות אבא וילד חצי שעה ואין אדם איתם. אולי. שניאור אהובי, אני מחכה לך. אחכה לך כל חיי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קברו של שניאור חשין
    צילום: עידו ארז
    שניאור חשין ז"ל. "ילדנו שגידלנו וכה אהבנו"
    צילום: ניב קלדרון
    מישאל חשין. "אני הולך אליך ואתה לא תשוב אלי"
    צילום: ניב קלדרון
    מומלצים