שתף קטע נבחר

 

ספירת קלוריות: הדרך החדשה לדיכוי נשים

אם חשבתם שנשים כבר לא נמצאות תחת משטר של דיכוי, כדאי שתחשבו שוב. ספירת קלוריות ונקודות היא, לדעתה של הדיאטנית הקלינית איזבלה שני, הדרך החדשה לכבול נשים. "אנחנו חיות תחת השלטון הרודני של הדיאטה והקלוריות הן המשטרה", היא אומרת

האם עודף משקל קשור לעודף בצריכת הקלוריות? על פניו התשובה ברורה מאליה. מבחינה פיזיקאלית הקלוריות שאנו צורכים דרך המזון מספקות אנרגיה לגוף. אם כמות האנרגיה שאנו צורכים עולה על הדרישה האנרגטית של הגוף, הרי שעודף האנרגיה ייאגר בגוף כחומצות שומן ובסופו של דבר יבוא לידי ביטוי בעליה במשקל. לעומת זאת, צריכה קלורית קטנה מדרישות האנרגיה של הגוף תביא לניצול מאגרים עצמיים של הגוף לצורך הפקת האנרגיה החסרה, וכך תתרחש ירידה במשקל. עד כאן אין כל חדש.

 

אך האם הפיזיקה במקרה הזה היא כל האמת? על השאלה הזו אנסה להשיב בשורות הבאות ולבדוק מה הסיפור האמיתי שמאחורי הקלוריה.

 

ספירת קלוריות: מתאימה לרובוטים

תהליכי העליה והירידה במשקל קשורים במנגנונים פיזיולוגיים רבים. חלק מהמנגנונים הללו ידועים לנו וישנם כאלו שעדיין נחקרים. אמנם יש להם חלק חשוב בנושא, אך לא אגע בו בכתבה זו. הסיבה היא שאני רוצה לבדוק מעל במה זו את הקלוריה בתפיסה התרבותית והחברתית, במבט אופנתי אל מול התפיסות הפמיניסטיות.

 

אין ספק שחישוב קלוריות עושה סדר. הוא מכניס אותנו למשטר קפדני ומסייע לנו להכנס למסגרת, בה יש גבולות ברורים. כשסופרים קלוריות קל לדעת מתי חוצים את הקווים, לשפוט אם את בסדר או לא. בדרך זו את יודעת כמה קלוריות עלייך לאכול במהלך היום, או לחילופין כמה נקודות יש לך "לבזבז". יש לך אפילו מרחב בחירה מסויים שבו את יכולה להחליט מה לאכול ומתי.

 

אך האם כשאת סופרת קלוריות יש לך מרחב תחושתי? האם יש לך מרחב אמיתי לגופך ולנפשך? האם יש לך את החרות ליהנות מהאוכל ומהאכילה? או הזכות לחוש שובע אמיתי?

 

קלוריות הן ערך מדיד וקל לחישוב. וזהו בדיוק העניין! הקלוריות הן מדד חיצוני שקובע מסגרת נוקשה המגדירה כמה עליך לאכול. אם האבולוציה של האדם היתה מכוונת אותנו להיות רובוטים היה בכך הגיון. אבל מכיוון שאנחנו אנושיים, ובעיקר נשים, המצב אינו כזה כלל.

 

האם כל הימים שלנו נראים אותו דבר? האם הימים שלפני המחזור החדשי דומים לשאר הימים מבחינת הדרישה האנרגטית של הגוף? האם הפעילות שלנו שווה בכל הימים? התשובה לכל השאלות הללו, זה ברור, שלילית. הדרישות האנרגטיות שלנו משתנות, וכך גם הדרישות הפיזיולוגיות, הרגשיות, מידת התיאבון שלנו ועוד.


ספירת הקלוריות לא מאפשרת לחוש הנאה מהאוכל (צילום: index open)

 

לא מקשיבים למנגנוני הגוף

לגוף האדם יש מנגנונים רבים שמווסתים את כמות האנרגיה הדרושה לו. מנגנוני השובע והרעב הם שני מנגנונים נפרדים הפועלים במקביל על מנת לווסת את האכילה בהתאם לדרישות הגוף. לעומתם, ספירת הקלוריות מאפשרת לנו לדעת כמה צריך לאכול ומתי להפסיק, אך מה היא מונעת מאיתנו? עד כמה היא מכוונת אל אותם אותות של רעב ושל שובע וסיפוק? עד כמה היא מאפשרת לנו לחוש רעב, לחוש שובע, לחוש הנאה וסיפוק מאוכל?

 

ספירת קלוריות או נקודות יוצרת מרחק וחוסר מגע עם תחושות הגוף. היא מביאה אותנו למצב שבו יש מצידנו חוסר היענות והקשבה למנגנונים בסיסיים של שובע ורעב. חוסר ההקשבה מוביל להתפתחות בלבול ביחס למה שנכון באכילה נורמלית. החישובים הקלוריים גם יוצרים נתק בין תחושות הגוף (האסורות/המיותרות/החמדניות/התשוקות האפלות) לבין "מה מותר לי".

 

אותו ניתוק הוא זה שמזין, בסופו של דבר, את האכילה הרגשית. באופן כללי המגע שלנו, הנשים, עם גופנו עשוי להיות טעון. הכוונה היא למטענים חברתיים הבאים לידי ביטוי במסרים סמויים וגלויים בפרסומות, קודים וערכים של יופי, שהינם ערכים תרבותיים מובהקים. אליהם מתווספים, כמובן, גם מטענים אישיים מעצם היותנו נשים, בנות ואחיות.

 

במסגרת עבודתי אני פוגשת נשים שמבקשות שאלמד אותן לאכול באופן "נורמלי". הן נמצאות במצב שבו האכילה שלהן נעה בין דיאטות מגבילות לבין בולמוסי אכילה. אותן נשים חיות במשטר הצנע הקלורי האופנתי. עבורן, ועבור רבות מאיתנו, תחושת הרעב נתפשת כתחושה המאיימת לפרוץ גבולות. היא גם תופסת מקום של הכחשה. תחושת השובע, לעומתה, נתפשת כמותרות, כתחושה אסורה. כולנו אומרות לעצמנו "איך הרשתי לעצמי לאכול ככה?".

 

במהלך הדורות חוו נשים דיכוי פוליטי, כלכלי ועוד. כעת אנחנו זוכות לדיכוי מסוג חדש. אנחנו חיות תחת השלטון הרודני של הדיאטה. המשטרה באותו שלטון אלו הקלוריות והרשות השופטת אלו הן מאזני המשקל. אם תעצרו לרגע ותראו מה עומד באמת מאחורי ההשמנה תגלו כי אין שם רק קלוריות, אלא בעיקר רגשות בלתי רצויים, דיכוי תחושתי ושיפוטיות. הדיכוי העצמי, שקשור גם הוא באכילה, דורש לאחר מכן שיקום והשיקום מתבצע, כמובן, דרך האוכל.

 

כיצד משקמים את המגע עם הגוף?

אז מה עושים עם הסיפור הזה? ראשית, בודקים האם הוא משקף את היחס של כל אחד מאיתנו לאוכל ולאכילה. לאחר מכן, בסבלנות ומתוך חמלה, משקמים את המגע עם הגוף. הדרך הטובה ביותר לחזור ולסמוך על הגוף היא לחזור ולאפשר לעצמנו לחוות אותו, להתענג עליו דרך מגוון החושים שלנו. תנועה ופעילות גופנית אהובה

היא התחלה מצויינת לתקשורת עם הגוף. לכך מומלץ להוסיף חוויות נוספות הקשורות בהנאה חושית.

 

זו, כמובן, רק ההתחלה. המגע שלנו עם הגוף, הקיום שלנו כגוף, הוא אחד מנקודות הבסיס לקשר שלנו עם עצמנו ועם העולם. הפעילות הגופנית והתנועה יכולות להוות עבורנו את הנתיב לחזרה הביתה, אל משכן הנשמה, אל הגוף שלנו. שינוי היחס לגוף יכול לתרום רבות גם במובן של שינויים בדפוסי האכילה.

 

ולסיום אדגיש כי הדברים הכתובים במאמר זה הינם תכנים של תובנות ופילוסופית חיים אישית שלי. הם משקפים את "האמת" שלי ואין בהם משום התוויה גורפת.

 

הכותבת היא דיאטנית קלינית B.Sc. RD, ומנחת סדנאות בשיטת "דיאטה ללא דיאטה"  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: סי די בנק
מאזני המשקל הן הרשות השופטת במשטר הדיכוי הקלורי
צילום: סי די בנק
ד"ר רק שאלה
מומלצים