שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "לא אתאבד בשם הרוח"

    השחקן נמרוד ברגמן, שמשחק בסטנדאפ על שקספיר ובהצגה "הבדידות בשדות הכותנה", מרגיש אאוטסיידר. בראיון הוא יורה על בית צבי ("מפלצת שמפליצה את מותה"), התיאטרון הרפרטוארי ("גבר שמן עם ב.מ.וו") ואיתי טיראן ("מנותק במגדל שן")

    את הקריירה התיאטרונית שלו רואה שחקן אנסמבל הרצליה, נמרוד ברגמן, בעיקר כמסלול התחמקות ממוקשים. כמעט לכל אורך הדרך שעשה, הצליח לחמוק איכשהו מכוכבנות והחלטות רעות. רחוק מאוד מדימוי השחקן הצעיר והרעב שרק מחכה להזדמנות לפרוץ, ברגמן בוחר הפקות בפינצטה, אולי כיוון שמעולם לא באמת חלם להיות שחקן. הוא רצה לכתוב. בדרך, התפשר על לימודי תיאטרון. הבמה אהבה אותו אבל הוא, נדיב פחות, שיחק את הקשה להשגה וגם היום, שנים אחרי שסיים את 'בית צבי', קשה לו להכיר תודה והוא שומר על דימוי של זה שיורק לבאר ונושך את היד.

     

    הילד ממוצקין, שעד גיל 25 לא ידע מה זה תיאטרון, הגיע לתל אביב אחרי טיול השחרור. בימים, עבד בבית קפה. בלילות, התאמן בכתיבת פרוזה והרגיש אבוד וחסר מטרה. יום אחד התגלגל לידיו מחזה. הוא קרא ונדלק. "פתאום גיליתי עולם שלא נזקק לתיאורי נוף", הוא אומר. הוא התעניין איפה לומדים את זה ומישהו זרק לאוויר: "בית צבי". לאודישנים הגיע עם שיר מתוך 'שלאגר' של הגשש החיוור והתקבל. מבוגר מרוב המשוחררים הטריים שסביבו, ונבעת מהאמביציות והחלומות לא לו שבעבעו מסביב, ברגמן בלט בשטח.


    מתוך "כל האמת על שייקספיר" (צילומים: ז'ראר אלון)  

     

    הקול הרדיופוני, הפנים המסותתות והנוכחות הדומיננטית, עשו את שלהם. "התחילו לטפח אותי וכבר בשנה הראשונה המליכו אותי", הוא אומר, "התנהגתי כמו בהמה כי חשבתי שתפסתי את העולם בביצים". בתחרות המלגות שנערכה בתום שנת הלימודים הראשונה הוא זכה בזכות המונולוג של המלט. נישא על ענני ניצחון, הוא ניגש לצפות בקלטת ונחרד. "בא לי להקיא על עצמי. ראיתי מולי את כל מה שדוחה אותי ולא הבנתי ממה הם היו כל כך מבסוטים", הוא אומר, "שם התחילה לחלחל ההבנה שהמקצוע שאני רוצה בו הוא במקום הפוך מזה שאליו מכוונים אותי. זה היה נבוב ורדוד, דקלמתי רפליקות כמו תוכי. לא היה שם מיליגרם של מחשבה, רק זיכרון ושינון".

     

    אז גם התקבלה ההחלטה לחזור לבית הוריו בחיפה לתקופת צינון. "חשבתי שזו בדיחה וממילא לא רציתי להיות שחקן. לא הסכמתי עם כלום ושנאתי את מה שהפכתי להיות. הרגשתי שאני מתרחק מהמטרה". גרי בילו, מנהל "בית צבי" דאז ומי שגילה ודחף אותו, נדנד שיחזור. ברגמן התרצה וכמו על פי הזמנה הגיעה לשיחה מקדימה לפני צפייה בהצגה "פרגודים" הבמאית אופירה הניג. המפגש האקראי הזה שינה את חייו.

     

    "היא היתה קול קורא במדבר", הוא אומר, "משהו באופן שבו היא דיברה על תיאטרון, הכה בי. למחרת הגענו להצגה ובפעם הראשונה בחיי, ראיתי את דורון תבורי משחק. בהתחלה לא הבנתי בכלל מה הוא עושה. אחרי שעה זה חדר בתדר לא מודע ופוצץ לי ת'מוח. זו היתה נקודת אל-חזור. נפתחו לי העיניים וראיתי את האמת. הבנתי מה זה שחקן". היום, שמונה שנים מאוחר יותר, ברגמן משחק באנסמבל השחקנים של הניג וחולק במה עם תבורי ב"הבדידות בשדות הכותנה", מהמחזות הקשים והגאוניים של ברנאר מארי קולטז.

     

    טקסט טוב בנוי כמו מטריקס

    ככלל, הוא נצמד למי שמזוהה כתורם פוטנציאלי למסע הלמידה האינסופי שלו. "המפגש עם אופירה ודורון איפשר לי לקלוט את הפוטנציאל בתיאטרון", הוא אומר, "התחלתי לזהות אנשים שבדיבור שלהם אני שומע את התדרים האלה כמו עידו ריקלין שבנה אותי, או גדי רול, טכנוקרט גאון של תיאטרון ומורה שהעיף לי את המוח. גדי לימד אותי לכתוב פרטיטורות על הטקסט, לשבור מחזות לשכבות, לפרק לדינאמיקות ולמבנים תמטיים. כי טקסט טוב בנוי כמו מטריקס. זו לא אסופה סתמית של מילים".

     

    שיתוף הפעולה עם רול בשנה השלישית ללימודיו בבית צבי ותפקיד ראשי בהצגה "ציד המכשפות" של ארתור מילר בבימויו הובילה לאודישן בתיאטרון הבימה. בדיעבד, ברגמן מודה לאלוהים שלא קיבל את התפקיד. זמן קצר לאחר מכן לוהק ברגמן לתפקד ראשי בהפקת בית הספר "העלמה יוליה" של סטרינדברג. תבורי, שמונה באותו הזמן כמנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, נכח בהצגה והזמין אותו להצטרף.

     

    על הבמה בחיפה שיחק, בין היתר, גם בהפקה המשובחת "הדוכסית של אמלפי" מאת ג'ון וובסטר, שרול ביים. "הקהל נס מהאולם, אבל מבחינה אמנותית אין דברים כאלה", אומר ברגמן. הקשר עם תבורי הלך והתחזק בחיפה וכיום הוא אומר: "דורון הוא המורה מספר אחת שלי והוא בכלל לא מתאמץ ללמד, למעשה הוא שונא את זה כי מה שהוא רוצה זה פרטנר. מדובר בשחקן בסְפֶירוֹת אחרות לגמרי, צריך להקיז דם כדי להדביק אותו".

     

    יחסי אהבה-שנאה עם בית הספר

    מתבורי למד גם על כוחה של בחירה. "שחקן צריך לשרת את החומר בצורה אולטימטיבית. לכן מה שמעניין אותי זה להפתיע בכל פעם לא רק בביצוע אלא גם בבחירות. זה אומר לגעת בחומרים מעניינים. בניגוד למקובל, בעיני השחקן הוא לא האישיו. שחקנים שמפמפמים את עצמם, הופכים לפרסונות ולוקים במניירות. זה אולי טוב לקהלי המנויים אבל אותי זה משעמם".

     

    עם פרישתו של תבורי מחיפה והתפרקות התיאטרון ברגמן חזר ל"בית צבי" כשחקן אורח בהפקה השייקספירית "ריצ'ארד השלישי", שביים ארתור קוגן. ההצגה היתה הצלחה היסטרית והמבקרים יצאו מגדרם. למרות זאת נדמה שלברגמן קשה להודות שבית הספר, איתו הוא מנהל יחסי אהבה-שנאה, פתח לו את הדלת.

     

    "זו מפלצת שאכלה את עצמה", הוא אומר, "עכשיו, תחת הניהול החדש, היא בכלל שוכבת על הגב ומפליצה את מותה אבל גם קודם, משהו בתשוקה של גרי בילו להראות לעולם שהוא יותר טוב מכולם, היה בעוכריו של המקום. גרי אוהב תיאטרון בכל ליבו והוא נתן לי המון, אבל בדיעבד לא את מה שהייתי צריך. במובן מסוים אני מודה על כך. למוסדות האלה אכנס רק כשאוכל לעמוד זקוף".

     

    לחרבן על החגיגה המזויפת

    זקוף הוא עומד על הבמה שפתחה בפניו הניג באנסמבל הרצליה. "אני אחריה באש ומים כי לתיאטרון שלה אני רעב", הוא אומר. אבל האנסמבל הוא תיאטרון קטן. ככזה מספר ההפקות שעולות בו מצומצם. בשלב די מוקדם ברגמן הבין שהוא רוצה יותר. "הרגשתי כמו סוס ערבי בוער שחייב להפציץ, אז חשבנו איך לייצר מסגרת שתמלא אותי", הוא אומר. כך נולד הרעיון לערב יחיד שיחזיר אותו אל אהבתו הגדולה – שייקספיר. ערב מונולוגים נראה לו יומרני, ובמפגש עם המתרגם דורי פרנס נולד הרעיון לסטנד אפ שידבר דרך יצירותיו של שייקספיר על תיאטרון.

     

    הקדחת השייקספירית הכללית שמכה בתיאטרונים הרפרטוארים בישראל התאימה לו. "אם תהפכי בשופל את כל התיאטרונים בישראל, תמצאי במקרה הטוב אולי חצי קאסט ראוי לשייקספיר. אז איך לעזאזל מעלים פה 16 הפקות במקביל ועם מי בדיוק?", הוא תוהה, "בשביל זה יש את המופע שלי, שיחרבן על כל החגיגה המזויפת הזו".

      

    בכל זאת יש את איתי טיראן בקאמרי...

     

    "זה פתטי. שימי את איתי טיראן בצד. מה הלאה? אגב, גם בו אני לא מקנא. להיות שם למעלה במגדל השן, מנותק מהעולם, זה גם לא סביר. כל מה שבא בהגזמה, הוא לא טוב. במקרה שלו, זה יצא משליטה. אבל בואי לא נדבר עליו. מכל עולם התיאטרון בישראל, אפשר להרכיב אולי חצי קאסט. זה מביא אותנו, נניח, להפקה בעונה. גם זה ישעמם בסוף כי כמה אפשר לראות את אותם שחקנים?".

     

    זו אפידמיה שנועדה לרצות את הקהל?

     

    "לא, זו אופנה. זה עבד בקאמרי וגם השאר רוצים. ההפקות האלה לא נועדו לקהל הרחב אלא לבתי הספר כי אפשר למכור את זה. זה פסטיגל עם רקדנים, זמרים, בדרנים, קרקס, זיקוקי דינור, מכונות ירייה, שירים ישראליים ולועזיים. עושים הכל כדי להתגבר על השייקספיר המשעמם והמעאפן הזה".


    "שנאתי את מה שהפכתי להיות ב'בית צבי"

     

    במחזה עוצר הנשימה של קולטז, בו משחק ברגמן בימים אלה עם תבורי, אין פירוטכניקה, זיקוקי דינור או כל אלמנט אחר שעלול להרחיק את הצופה מבדידותו. הדו קרב הפסיכולוגיסטי המופשט והגאוני שרקח קולטז קשה לבליעה, בלשון המעטה. תחת ידיה המיומנות של הבימאית יעל קרמסקי ובעזרת שני השחקנים המופלאים האלה, הופך המחזה למניפסט תיאטרוני חד פעמי.

     

    קולטז כמעט שאינו מוצג בישראל. במחזה הספציפי הזה, שבנוי משני מונולוגים שחותכים זה את זה בין לקוח פוטנציאלי לבעל סחורה – דימוי למערכות יחסים באשר הן - ממעטים לגעת גם בעולם. "זה כמו לטפס על האוורסט", אומר ברגמן, "כמה אנשים מוכנים להסתכן? זה נורא מפחיד. החומרים האלה מיועדים באמת לטופ של הטופ ברמת המבצעים והקהל כי גם לראות מישהו מטפס על האוורסט זה אתגר שמאיים לזרוק אותך בכל רגע נתון לתהום".

     

    מה משך אותך בטקסט?

     

    " זה טקסט נשגב שכתוב כמו דומינו. אין בו מילה מיותרת ואם תנסי לשנות, תתרסקי. הוא כתוב במבנים אלוהיים וברגע שאתה מזהה אותם, זה נפתח כמו הולוגרמה. גם עכשיו כשאני על הבמה, הטקסט טוען אותי בחשמל".

     

    זה טקסט פתוח. לא ברור מה עומד למכירה ולפעמים גם המוכר והקונה מחליפים תפקידים. כמו בחיים.

     

    "זה יכול להיות הכל - מערך הכוחות בין המערב לאסלאם, בינינו לפלסטינים, ביני לבינך כאן עכשיו. הכל בנוי סביב מערכות יחסים שמושתתות על הצורך ועל הפחד ממנו. אני לא רוצה לפרש את המחזה.

    מדובר בפיוט שמאלץ אותך לדלות את הסיפור מתוך עצמך. כמו בשיר טוב, האחריות על מה שאת מבינה היא עליך. כמו בכל קלאסיקה, מה שהופך את המחזה הזה לעל זמני, זו האפשרות שהוא נותן לך לראות את עצמך משתקף דרכו".

     

    אפשר לומר שאתה אופוזיציונר במהות?

     

    "כן אבל אני לא אתאבד בשם הרוח. אני רוצה למצוא דרך להיבנות רחב, חכם וגמיש כדי לא להישאר לנצח אאוטסיידר. אני רץ בפארק הירקון ופעם, תוך כדי ריצה, חשבתי על זה שהתיאטרון הרפרטוארי הוא כמו גבר שמן שעושה הכל כדי למצוא חן. הוא יושב על ספסל עם המפתחות של הב.מ.וו ועם בירה וחבר'ה ועושה לכולם שמח. הוא יכול להיות ברוטאלי ומגעיל אבל בגדול, הוא שם כדי לעשות לך גוד טיים.

     

    "יש את הפרינג', שגר בדירת חדר בדרום תל אביב ובא לפארק לעשן נובלס. הוא רעב, ממורמר ועצבני. יש לו אלף אידיאולוגיות ואפס קבלות והוא יושב על הספסל ליד, מקטר ומלכלך על ההוא עם הב.מ.וו. גם לידו מתקבצים אנשים שנהנים מהפוזה הסגפנית. מולם יש את זה שרץ. הוא יכול להיות פי מאה מעניין מהשניים האלה, אבל קשה להסתכל עליו, כי בשביל זה אתה חייב לרוץ ביחד איתו. זה דורש אחריות והתמדה. הוא בריא, הוא חד, הוא מודע והוא הולך קדימה. זה מה שאני רוצה להיות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברגמן. רוצה לרוץ בפארק
    צילום: שלו מן
    לאתר ההטבות
    מומלצים