שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חופשי זה לגמרי לבד
    כשמבינים איך כתב הנס פאלאדה את "לבד בברלין", אי אפשר שלא להתפעל מהתוצאה המרשימה שהיא מלאכת מחשבת ספרותית, גם אם יש משהו בעייתי בדמויות המניעות את הספר

    "לבד בברלין" של הנס פאלאדה הוא ללא ספק ספר ולו חשיבות מוסרית, ערכית והיסטורית. הוא מצטרף למגמה רחבה וחובקת בהיסטוריה ובספרות לתאר את תקופת מלחמת העולם השנייה גם כטרגדיה גרמנית, ולא רק כטרגדיה עולמית, יהודית וכדומה.

     

    מכיוון שהוא מבוסס רובו ככולו על סיפור אמיתי, עצמתו חזקה אף יותר: זוג ממעמד הפועלים המפזר גלויות מחאה משונות ברחבי העיר בעקבות נפילת בנם בחזית, ובשל כך מעלה את חמתו של הגסטפו הדולק בעקבותיהם.


    אוטו המפל לאחר מעצרו ע"י הגסטפו

     

    אך אין זה הסיפור שלהם בלבד. זה גם הסיפור של הבניין שהם גרים בו על שלל דמויותיו, ועל מכת הנציזם וביטויו בכל דירה ודירה, וברקע: ברלין שמדממת חרש ולאט, ברלין של מצוקה כלכלית, ברלין של מלשינים ומולשנים, ברלין של אימה ופחד.

     

    פיקוח נפש

    לאמיתו של דבר, הסיפור של פאלאדה עצמו לא פחות מרתק מהספר; לפני המלחמה פאלאדה (שם העט של רודולף דיטצן) היה סיפור הצלחה ספרותי, אך ברגע שהנאצים שמעו שיהודי הפיק אחד מספריו לסרט, הללו אסרו למכור את זכויות התרגום של יצירותיו והוצב עליו מעקב.

     

    סרובו של פאלאדה להצטרף למפלגה הנאצית עלה לו במעצר על ידי הגסטפו, ואף שבסופו של דבר שוחרר, זומן לעתים קרובות ל"שיחות" בעניין כתיבתו. מהר מאוד הדרדר לסמים ולאלכוהול וכן התמוטט והושם בהסגר בבית מחסה ל"פושעים חולי נפש".

     

    בתום המלחמה שוחרר, אבל נשאר רצוץ ואבוד. לאחר שאחד מחבריו הפקיד בידיו תיק שנמצא בין תעודות הגסטפו, על זוג ממעמד הפועלים שמרד בנאצים. פאלאדה התגייס ברצון למשימה וכתב את "לבד בברלין" בעשרים וארבעה ימים בלבד.

     

    יכולת מסמרת שיער

    קשה שלא להעריך ולהתרשם מהתוצאה אחרי שמבינים את הנסיבות; "לבד בברלין" הוא ללא ספק רומן מרשים שקשה להניח אותו מהיד.

     

    במרקם החיים האפל ומעורר האימה ההוא, הכוח שלו הוא באופן שבו פאלאדה מרשת את הנראטיב באלמנטים מותחים, והופך את סיפור חייהם של הזוג קוונגל (מבוססים על אוטו ואליזה המפל) למשהו קצבי. היכולת ליצור עלילה כה מתוחכמת ב- 24 ימים בלבד היא משהו על גבול מסמר השיער.


    אליזה המפל

     

    ואולם, למרות שלל הסופרלטיבים לא נראה כי מדובר ב"יצירת מופת" במובנה הטהור, המוחלט, החד משמעי. הספר ללא ספק מתחיל לאבד משהו מהקצב שלו ומהחיוניות שלו ברגע שהגסטפו מתחקה אחר עקבות הקוונגלים. נראה כי משהו בכלל התמונה המשובשת, הרב גונית, מתחיל להתאפס ולהסתנכרן על עצמו, ומספר מתח, ובו לכל פרק יש משמעות קריטית לגבי ההמשך, הספר נהפך למעין סגירת מעגל רחבה, אולי אפילו רחבה מדי.

     

    בעיה נוספת היא בחלק מהדמויות עצמן; יש כמה דמויות לאורך הספר שהכוח שלהן הוא בחוסר המוחלטות שלהן. אם אלו בורקהאזון או אנו קלוגה, שני לוזרים מובהקים, שאיכשהו מצליחים לתמרן חיים בלתי אפשריים בעיר הזו, אם זו הדוורית אווה קלוגה, שבגלל מיעוט הופיעתה בספר (החליטה לפרוש מהפלגה ולצאת לחיי כפר) נותר בה איזשהו אלמנט אניגמטי ועוד. סך הכל, רוב הדמויות עוסקות בהישרדות בלבד, כל אחת לפי כוחה, כל אחת לפי מידתה.

     

    רובן פשוטות, עממיות, ממעמד הפועלים. נפשן לא מובילה אותן לתהומות ולסבכים של התחבטויות ותובנות. במובן הזה ראוי להזכיר את סאשה ותומס מ"אנשים טובים" של ניר ברעם, דמויות שהצליחו להכיל בתוכן פלטפורמה עמוקה ושותתת נוכח המציאות שלא מפסיקה להמטיר עליהן קונפליקטים מוסריים המטשטשים את גבולות הטוב והרע, והופכים את הזדהות הקורא לחוויה מרתקת, אם כי לא פשוטה.

     

    כאן ההזדהות עם רוב הדמויות, עם מניעיהן ועם צרכיהן, היא כמעט מוחלטת. התנהלותן במרחב לא גורמת לנו כקוראים להזדעק ולבוא אליהם בטענות למה הם לא עשו משהו. התשובה היא ברורה מדי: הם היו עסוקות מדי בהישרדות יומיומית. גם אלו שבתוך המנגנון. 

     

    לאמיתו של דבר, הבעיה ניכרת דווקא בקוונגלים, שבשלב מסוים מכתיבים את הספר ודוחקים את שאר הדמויות. אקסיומטית, ללא ספק יש בהן משהו מאוד אצילי ומאוד מוסרי. לעשות מעשה התקוממות חרישי שכזה דורש תעצומות נפש ואיזו שונות אינהרנטית.

     

    רוב הדמויות סביבן מוכות ומבועתות מכדי לחשוב לעשות משהו שכזה, ואלו שכבר עשו זאת בעבר (החותנת לשעבר שלהם ובעלה) נבהלו וניסו לטאטא את החוויה מתחת לשטיח של המציאות (ללא הועיל). בכל זאת, יש משהו לא מפוענח ולא עמוק מספיק בהתנהלות שלהם, כמעט אפילו לא אמין.

     

    אבות ובנים

    תכנית המחאה שלהם היא תכנית מלאת קרעים. הם משליכים את הגלויות ואין להם מושג מי מוצא אותן אם בכלל, או אם התכנית עובדת, אבל בכל זאת, הם מתעקשים שזו הדרך היחידה. מה שהניע מלכתחילה את הפעולה הזו היה נפילתו של בנם במלחמה. האב בכלל לא אהב את הבן, ולא חווה כלל אובדן, אבל ברגע שהאישה מטיחה בו ברגע של כעס "אתה והפיהרר שלך" זה מוביל אותו לשם. להוכיח לה שהוא לא "הפיהרר שלו".

     

    אפשר כמעט להאמין שזו הסיבה היחידה שמניעה אותו, כי אכן הוא חווה אובדן ילד (שהוא לא חיבב), אבל אנשים סביבו חוו אובדנים לא פחות קשים; אובדן העתיד, אובדן כלכלת הבית, אובדן צלם אנוש וגם אובדן חיים. אנשים סביבו נדמו במצב נפשי קשה יותר ממנו, וחלקם אנשים שאין להם מה להפסיד.

     

    לקוונגלים יש מה להפסיד, ובכל זאת הם מהמרים איתו, ולולא האופי "הבוקי" של שניהם, היה אפשר לפטור זאת ש"הם פשוט כאלו". אין להם שום תפיסת עולם או תפיסת תיקון מוצקה. הם עושים את זה כי הם פשוט עושים את זה. נקודה. דומה, שלפחות לפי פאלאדה, לא בהכרח לפי המציאות, הבחירה בהם לשאת את דגל ההתקוממות אולי מעט שרירותית.

     

    דווקא בסוף, בחלק של סגירת המעגל, נפרשת תמונה יותר רחבה לגבי המניעים האמיתים שלהם, ולגבי תפיסת העולם שאיכשהו הם הספיקו לבנות. דווקא שם היא נדמית מוצקה יותר. בכל זאת ולמרות זאת, "לבד בברלין" הוא ללא ספק ספר מרשים ויוצא דופן, מלאכת מחשבת ספרותית, ששוב מוכיח שגם אם הזמן עובר, והנה אנחנו כבר ב-2010, עדיין גם אם רק כקוראים, אין אנו מסוגלים להרפות מהמלחמה ההיא, מהתקופה ההיא.

     

    מצד אחד יש בזה משהו מאוד מעודד מבחינה ערכית: אולי בכך אנחנו מגדלים קוראים נוספים שנחשפים אל התקופה ההיא בדרך שבה לא ייחשפו במקום אחר. מצד אחר, יש גם משהו מתסכל בעובדה שאי אפשר לשחרר את זה אף לא לרגע.

     

    "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה, מגרמנית: יוסיפיה סימון. (פן, ידיעות ספרים)

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים