יש דברים שעדיף לשכוח
"בלתי נשכחים" של סילבסטר סטאלון אמור היה להיות מפגש פסגה מרגש של כוכבי האקשן הגדולים. במקום זאת, קיבלנו סרט מרענן כמו פחית בירה מכבי שנשארה פתוחה משנות ה-80
לשחקנים ב"בלתי נשכחים" ("The Expendables") יש רשימת הישגים מפוארת. מושל המדינה בעלת הכלכלה החמישית בגודלה בעולם (ארנולד שוורצנגר), שחקן ותסריטאי שהיה מועמד לאוסקר בשני התחומים (סילבסטר סטאלון על "רוקי"), מהנדס כימיה זוכה מלגת פולברייט ודובר חמש שפות (דולף לונדגרן) ואלוף אומנויות הלחימה של סין בגיל 17 (ג'ט לי).
מצד שני הם גם שחקנים, וסילבסטר סטאלון, בנוסף לכישורים שכבר הוזכרו, הוא גם במאי. והסרט "בלתי נשכחים" לא בא לחגוג את קורות החיים שלהם, אלא מתיימר לתת ביטוי ליכולות שלהם דווקא בתחומים שבהם, כך מתברר, הם פחות מוכשרים - בוודאי לאור מה שמופגן בסרט זה.
את "בלתי נשכחים" מנסים למכור לנו כאירוע קולנועי, לא כעוד סרט פעולה שבו מנסה סטאלון בן ה-64 להמשיך ולהתנגד לחוקי הביולוגיה באמצעות הזרקת הורמונים סינתטיים לשריריו. לא עוד "רמבו" או "רוקי" שממחזר את האידיאולוגיה של אלימות מטהרת בנוסח עידן הנשיא רייגן. הפעם מדובר ברטרו האולטימטיבי לרוח סרטי "קאנון", כשמנחם גולן ויורם גלובוס מוחלפים בפלוגת מפיקים שבראשה ניצבים הישראלים העכשוויים בהוליווד - בעז דוידזון, דני דימבורט ואבי לרנר.
הסרט מוצג כאטרקציה בהיותו מושתת על פירמידה תלת שלבית שבראשה טריאומווירט כוכבי הפעולה של שנות ה-80 - סטאלון-שוורצנגר-ברוס וויליס, מתחתיהם עוד כמה איקונים של הז'אנר - ג'ייסון סטתהם, מיקי רורק, ג'ט לי ודולף לונדגרן, ובבסיס כמה שרירני משנה המוכרים בעיקר לקהל האמריקני (ביניהם מתאבקים לשעבר כמו סטיב אוסטין ורנדי קוטור).
האם זהו הסרט שיחזיר אותנו ביעף לשנות ה-80, לימים שבהם גברים היו גברים, סרטים היו סרטים (בקלטות VHS כמובן) ואנשי קאנון היו כפסע מכיבוש הוליווד? התשובה החד משמעית היא לא. "בלתי נשכחים" הוא כמו פחית בירה מכבי שנשארה פתוחה מאמצע שנות ה-80: גם לפני רבע מאה זה לא היה משהו.
עיצוב דמויות? זה למתרוממים
האיחוד המיוחל בין וויליס, שוורצנגר וסטאלון מתרחש בסצנה בודדת שכולה אלתור לא חינני רווי בקריצות מגושמות לקהל. סצנה שלא תורמת דבר לעלילת הסרט ומיועדת עבור אלו שממילא חווים כיווץ פבלובי של שרירי הישבן רק מעצם הימצאות שלושת האייקונים באותו פריים.
השחקנים האחרים שהוזכרו נקלעו לסרט לקוי באופן מוחלט מבחינת התסריט, עיצוב הדמויות והבימוי. נכון שאלו דברים שמעניינים רק מתרוממים ולא "גברים אמיתיים", אבל סרטים כמו "משחק הדמים", "הטורף" ו"מת לחיות" הפכו לקלאסיקה כיוון שהיו טובים בכל היבט של עשייתם: היה להם סיפור לספר, עם דמויות שפועלות מתוך מניע ברור, ושאפשרו לצופים מעורבות רגשית במתרחש. מי שלא נזקק לכל אלו וחווה הנאה שלמה רק מעצם הופעתם של פיצוצים, דקירות, חבטות ויריות - שיבושם לו.
"בלתי נשכחים". הומו-ארוטיקה טסטוסטרונית במיטבה (צילום: AP)
בארני רוס (סטאלון) הוא מנהיג חבורת שכירי חרב. גברים שרוכבים על אופנועי קאסטום, עם ציורי גולגולות, נחשים וכנפיים. גברים שמתראים במכון הקעקועים של החבר טול (tool בסלנג האמריקאי הוא כינוי לאיבר המין הגברי) שפרש מהמקצוע, ומשעשעים את עצמם בתחרויות הטלת סכינים על הקיר. הומו-ארוטיקה טסטוסטרונית במיטבה.
טול (רורק) פרש מהמקצוע כיוון שרגישותו קהתה עד שלא מנע את התאבדותה של בחורה בוסנית. עוד אישה שמבליחה בסרט היא לאסי (כריזמה קרפנטר, "באפי", "CSI"), החברה הלא נאמנה של לי כריסמס (סטתהם), סגנו של רוס. לאסי סופגת מכות מהחבר החדש שלה, וזוכה לראות את כריסמס משיב את כבודה.
ישנה גם סנדרה (ג'יזל איטי), בתו הטהורה של גנרל מושחת באחד האיים הקאריביים, ששותפו האמריקני ג'יימס מונרו (אריק רוברטס) החליט לחסלה. רוס אולי ייקח את חבריו למשימה באי בעקבות ההזמנה של מר צרץ' המסתורי (וויליס), אבל הם יחזרו אל האי כדי להציל את סנדרה. כנראה גם נשמתו של רוס צריכה להיטהר.
נשים, כפי שניתן להבין, הן סרח עודף, פאסיבי ותלותי בעולמם של הגברים-גברים. זה היה נסבל כדוגמה נוספת לשוביניזם המאפיין סוג סרטים זה לו היה
בנמצא התחליף הראוי והמקובל - אחוות גברים משכנעת. אבל מה שהפך סרטים כמו "ריו בראבו" או "12 הנועזים" לקלאסיקות קולנועיות מגמגם בסרט זה בגלל מגבלות תסריט ומשחק.
"בלתי נשכחים" אינו מתיימר להיות קולנוע איכותי, אבל הוא כן מתיימר להיות, בסוג הסרטים לו הוא משתייך, סוג של מפגש פסגה ובידור אולטימטיבי. מפגש הפסגה הוא בגדר הולכת שולל, וכבידור, גם עממי ומאצ'ואיסטי, הסרט כושל. אולי "בלתי נשכחים 2" יהיה מוצלח יותר אם יצורפו אליו גם סטיבן סיגל, צ'אק נוריס ומייקל דודיקוף.
