שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מילוס: מסע קיאקים בן 5 ימים באי יווני ומיתולוגי

    מילוס הוא האי ה-5 בגודלו מבין 220 האיים הקיקלאדיים ביוון. ישובים בתוך קיאקים, הקיפה אותו חבורת חותרים נועזת, כשמסביבם פעילות וולקנית, מעיינות חמים ואדי גופרית. חלק א'

    האי מילוס אפוף מיתוסים, וכמו כל האיים הקיקלאדיים, הוא נוצר בשל מריבה בין זאוס אל השמים ופוסידון אל הים. זאוס השליך בזעמו את היבשה אל הים, והיא התנפצה לרסיסי איים, המסודרים במעגל סביב האי המקודש דלוס, ומכאן שמם (קיקלוס - מעגל). מילוס נקרא על שם אב ובנו ששמם זהה. האב היה ידידו ואהובו של אדוניס, ואהבתם הייתה כה עזה עד שכאשר אדוניס נהרג במהלך ציד, התאבד מילוס האב בתלייה. מילוס הבן, פרי אהבתם של מילוס האב ואחותו של אדוניס, חזר להתיישב באי.


    החותרים אוהבים במיוחד לחמוק עם הקיאק בין הקשתות (צילום: ורד שחף)

     

    על פי גרסה מעט פחות רומנטית, האי מילוס, כמו קרובו האי תרה (סנטוריני), הוא תוצאת פעילות וולקנית שמקורה בלחץ של הלוח האפריקני על הלוח האירופי, שגרם להתרוממות קרקעית הים התיכון ולהיווצרות שרשרות האיים היוניים. הפעילות הוולקנית במילוס צעירה יחסית (בת 9-5 מיליון שנים), ובחלקה נמשכת גם עד היום.זו הסיבה להיווצרות הנופים הדרמטיים שתהליכי הבלייה טרם הספיקו לתת בהם את אותותיהם.

     

    תהליכים אלה באי התרחשו באיטיות יחסית, ובדרכם שינו את הרכב הסלע, ועל כן המגוון האינסופי של התצורות, הנופים והצבעים שבאי. יש בו סלעים דמויי משושים, צורה אופיינית לבזלת שהתקררה באיטיות, ולצדם סלעים פירוקלסטיים ספוגיים, שנוצרו בהתפרצות והתקררות מהירה.

     

    לנגוס בהרים

    כשמביטים במצוקי החוף ניתן להבחין ב"עוגות", או "דייסות", שברים בגווני חום-שוקולד, שחור ולבן, ומעליהם שכבות משקע ימי סלעי שהתרוממו אל על בכוחות אדירים. בחלקו הדרומי של האי כוללים מצוקי החוף מיצג פסיכדלי של שכבות מסלעיות בגווני צהוב, ורוד וכתום.

     

    נוסף לנופים המדהימים, יצר העושר הגיאולוגי מחצבים ואוצרות טבע נוספים. כיוון שהתקררות האי ועלייתו אל פני קו הים היו איטיות יחסית, נוצרו בו ריכוזים מינרליים שחלקם נרכש - וחלקם נשדד. בימים ההם נודע מילוס ברחבי העולם העתיק ובמכרות שלו ובמחצבותיו, ושליטים שכבשו אותו סחרו באוצרות אלה.


    מעלה הר תלול וגשרון בסגנון עתיק (צילום: רחלי עינב)

     

    במסע באי נתקלנו לא אחת במכרות הנטושים, במעגנים המחלידים ובמנהרות אפלות, פעורות במצוק במעמקי הסלע. בעבר נכרו באי גפרית, גבס ומנגן, תחמוצות מתכת ששימשו בעיקר בתעשיית הצבע, וגם פוצולנה - אפר געשי שהיה המרכיב העיקרי, בצירוף עם סיד ואבן, בתערובות הבטון בתקופה הרומית. האפר הזה התפרסם ביכולתו להתקשות גם מתחת למים, דבר שנזכר בפירוט בכתביו של ויטרוביוס, המהנדס הרומי הנודע. כך התאפשרה הקמתם של הנמלים המפורסמים באוסטיה שליד רומא, וגם אצלנו כאן בארץ, בקיסריה.

     

    כיום פועלים באי כמה מכרות מודרניים לכריית בנטוניט וגבס. המהווים מקור הכנסה עיקרי לתושביו, אך מנגד גורמים פגיעה משמעותית בנופיו - ובאופן ישיר, גם בתיירות. תוצרי הכרייה מועמסים על מכולות העוגנות צמוד למצוקים ונקשרות אליהם. בכמה מקרים נאלצנו להיזהר כשחצינו בקיאקים ממש דרך מסלולן של אניות המשא האלה.


    המעגן מכונה "מנטרקייה" ונחצב ע"י התושבים עצמם (צילום: ורד שחף)

     

    הפעילות הוולקנית באי יצרה גם מעיינות חמים טבעיים, שחלקם זורמים לים וחלקם נובעים ביבשה ומשמשים כמרחצאות. לעתים עצרנו את הקיאקים כדי להריח את אדי הגפרית ולהשתכשך במים החמימים שפרצו ישירות מתוך הסלעים הצהובים, והיה מעניין לראות את השפעת הגפרית על הסביבה הימית: כצפוי, סביבת הנביעות הייתה שונה בהרכב המינים של האצות. עם זאת, גם שציפינו לגלות "מדבר ימי" התבדינו במהרה, שהרי אזורי הנביעות היו עשירים בדגים ובחסרי חוליות ימיים שונים. עדיין אין לנו הסבר לתופעה, אבל כבר "בישלנו" הצעת מחקר בתקווה לשוב לשם.

     

    לסעוד עם הקיפוד

    לא רק דגים ואצות מאפיינים את הסביבה הימית. את האי הסמוך קימולוס כינו בעבר "אי קיפודי הים", או Echinoi, ביוונית. כשחתרנו סביבו ראינו הרבה מהם, וגם תולעים וכוכבי ים. הדגים היו ידידותיים ושיתפו פעולה, וכמה מהם אף התנדבו להיתלות על החכות שזרקנו למים כדי להעשיר את ארוחותינו.


    את הארוחה הקוצנית קינחנו בגלידה (צילום: אסף בן זאב)

     

    בדומה לאיים רבים, ידע מילוס תהפוכות פוליטיות וכובשים שהגיעו אליו כדי לנצלו ועזבו מיד לאחר מכן. באי נמצאו שרידי מכרות ושרידים שהעידו על התיישבות החל מהתקופה הנאוליתית, בה היה ידוע האי כמקור לאובסידיאן - זכוכית וולקנית כהה שמקורה מינרל. הזכוכית שימשה לייצור להבים חדים כתער וכלים שהופקו ממנה במילוס נמצאו גם בפלופונז ובחלקה הדרומי של אירופה, ראייה חותכת ליכולתם של הקדמונים לקיים קשרי מסחר ולהפליג בין היבשת לאיים, כ-11 אלף שנים לפני זמננו.

     

    אלפי שנים של שרידות

    בחלקו הצפון-מזרחי נחשפו באתר ששמו פילקופי שרידי עיר ובה ארמון מינואי, אותה תרבות עשירה שמקורה באי כרתים ואשר על פי הערכות חרבה לאחר התפרצותו הדרמתית של הר הגעש באי תרה, כ-1,500 שנה לפני הספירה. לאחר מכן נשלט האי על ידי התרבות המיקנית, ונמצאו בו גם עדויות לקשרי מסחר עם הפיניקים שישבו לאורך חופי הלוונט.

     

    האי נכבש ונשלט על ידי השבטים הדוריים, ובתקופת המלחמות הפלופונזיות שמר על עצמאות וניטרליות עד להתקפת פתע של האתונאים, שהביאה לכיבושו. הלוחמים נטבחו, ושאר האוכלוסייה הוגלתה ונמכרה לעבדות. בני אתונה הקימו באי מושבה, אך הכיבוש הספרטני בפיקודו של המלך ליסנדר שם קץ לכיבושם, והאי הושב לידי תושביו המקוריים. עם זאת, נדמה כי ימי תהילתו חלפו.


    מעגן הסירות כה תלול כד שאין מקום לבנות מחסן בקרבתו (צילום: ורד שחף)

     

    בתקופה הרומית התקיים באי יישוב יהודי מבוסס, וגם ראשוני הנוצרים מצאו בו מקלט בהותירם קטקומבות גדולות חצובות בסלע הרך המשמשות כיום אטרקצייה מרכזית. בימי הביניים היה האי חלק מדוכסות נקסוס, פרט לתקופה קצרה שבה היה רכושה של משפחת סנודו האיטלקית.

     

    אל מילוס צמודים האי אנטימילוס - "מול מילוס", אשר אינו מיושב זולת עדרי עזים, וקימולוס, אי קטן שלאורך ההיסטוריה היה "האי שליד מילוס", ובו עיירה לבנה ואנשים נחמדים, וכן מוזיאון ארכיאולוגי מקומי ובו ממצאים קרמיים מבית קברות עתיק שנחפר בסמוך.

     

    כמו חופשה ברודוס לשחפים

    כיום האי הוא אתר תיירות מבוקש לטיולי יום, ובנוסף לחתירה בקיאק ניתן להגיע אליו ממילוס במעבורת היוצאת כמה פעמים ביום. האי נקרא על שם קימולוס, בעלה של סידי, הבת של תברוס, שהייתה הראשונה שישבה באדמת האי.

     

    מספר התושבים במילוס נע כיום בין 4,000 ל-5,000, ומספרם הנמצאים באי מוכפל ביוני, בעונת התיירות. זהו גם ענף הפרנסה המרכזי של תושבי האי, שבראשית המאה ה-20 חיו בו כ-17 אלף בני אדם. אולם, פיסת היבשה לא הצליחה לפרנס לאורך זמן אוכלוסייה בגודל שכזה, ומרביתה היגרה ליוון.


    המבוגרים עוסקים בדיג ובתיירות, הצעירים עזבו את האי (צילום: ורד שחף)

     

    בראשי ההרים ולאורך הוואדיות התלולים מצויות טרסות עזובות רבות אשר פרנסו בעבר את התושבים. הן קטנות והשבילים אליהן תלולים, ואי אפשר לעבדן בעזרת טרקטורים - ואפילו אין גישה אליהן לבעלי חיים. הושקעה כאן עבודת כפיים רבה והרבה זיעה הרוותה את אדמת האי בעבר, אך היום העבודה בשדות אינה כלכלית, שהרי המחסור במים אינו מאפשר השקיה וזול יותר לייבא ירקות מהיבשת במעבורת.

     

    איש כיום אינו מעבד את הטרסות, והצמחייה הטבעית חדרה לתוכן, מה שגרם למראיהן הנטוש לעורר עצב בלב. לא רק הן נטושות; גם הרבה בתים חדשים סגורים ונעולים, וכנראה שייפתחו רק בעונת התיירות. לנו, שחיים בצפיפות בארץ כנען, קשה להבין איך נוטשים מקום כל כך יפה, אבל בעצם, אם גם לא חקלאות, מה יש לעשות שם?

     

    • חלקו השני של הטיול יתפרסם מחר.

     

    אייל ישראלי, מהנדס שאחרי שנים רבות של שירות בחיל הים חוטא בלימודי ארכאולוגיה, וד"ר רחלי עינב היא ביולוגית ימית המתמחה באצות ים. חטאה היחיד הוא האהבה לים.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אדריכלי הטבע היו יצירתיים במילוס
    צילום: אסף בן זאב
    מומלצים