שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כי תצא למלחמה בתוך צבאיך
    מצב של מלחמה מצריך רמה מקצועית גבוהה וגם רמה ערכית מוסרית. אם זה לא קיים - ה"כי תצא" עלול להיות מסוכן. לכולנו
    רבים וטובים כבר מזמן הפסיקו להבין מי נגד מי בפרשת גלנט והמסמך. כבר לא ברור מי הדליף מה למי. מי מדווח שלא כראוי למי. מי פועל מאחורי גבו של מי, מי דואג לאינטרס של מי, ואיך נצא מכל זה. מה שכן מובן זה שטוב לא יצא מזה- לא לצה"ל, לא למדינה ולא לחברה. מצד אחד הדיחו מצה"ל שני תתי אלופים רבי זכויות בגלל עניין של אמינות , ומצד שני בצה"ל ובמדינה כולה עסוקים בפרשיות שהאמינות מהן והלאה.

     

    עירוב הרשויות הזה שבין הצבא לאזרחות מדאיג יותר ויותר. סכסוכים אישיים בין שר הביטחון לרמטכ"ל מעיבים בלשון עדינה על תקינות התפקוד של המערכת הצבאית והאזרחית, ומי יודע אם לדברים אין השפעה ישירה על ביטחון ישראל. העובדה שקצינים בכירים יותר ובכירים פחות פועלים לא רק לפי אמות מידה צבאיות מקצועיות אלא גם לפי אינטרסים וקומבינות פוליטיות, לא מוסיפה אמון יציבות ואמינות למערכת הזאת.

     

    האזרח רוצה לקבל ביטחון. לשם כך הוא עמל, משלם את מיסיו, ואת כל חובותיו למדינה ולחברה. לכן הוא עושה מילואים ורוצה לשמור על החברה והדמוקרטיה. בתמורה לכך האזרח הפשוט מצפה לדבר אחד- לביטחון, להגינות, לאמינות. ללא אמון של האזרח במערכת הביטחון איש את רעהו חיים בלעו.

      

    אסור לקחת את האמון הזה כמובן מאליו. שנים רבות של עמל בבניית האמון האזרחי בצה"ל, עלולות לרדת לטמיון ברגע אם פרשיות גלנט למיניהן וסוגיהן של הדלפות, שקרים חקירות וגרסאות ימשיכו להדהד בחלל הציבורי.

      

    מערכות הביטחון למיניהן נהנו במשך שנים רבות מאמון גבוה של הציבור - המוסד,השב"כ, צה"ל ושאר מערכות הביטחון והמודיעין היו מעין בועה קדושה שאף אחד לא העז לגעת בה. בשם הביטחון נעשו דברים כאלה ואחרים שאף אחד לא ערער עליהם ואחריהם.במובנים מסוימים טוב שגם המערכות הללו נחשפות לעיני הציבור , וזכות הציבור לדעת איננה רק בתחומי איכות סביבה אלא גם בתחומי ביטחון. אולם במובנים אחרים, אם ידיעת הציבור על הנעשה במערכת הביטחון תהיה ידיעה על מסמכים הדלפות שקרים תיחמונים חצאי אמת וקומבינות, מאבקי כבוד פוליטיקות והישרדות, חילופי האשמות וגרסאות, אזי כך לא האמון של הציבור יגבר וגם הביטחון עצמו לא יהיה ברמה הראויה. ביטחון של מדינה איננו רק כמות הטנקים והמטוסים, אפילו לא המוטיבציה של הלוחמים. ביטחון של מדינה יש בו הרבה מן הפסיכולוגיה, האווירה הכללית ותחושת הציבור האם ניתן לתת אמון במערכת ואנשיה. זו תחושה סובייקטיבית של פרטים ושל כלל, והיא זו היוצרת הלך רוח כללי, שיחת אנשים ברחוב, ומשפיעה על מדד האמון הכללי והציבורי.

      

    נכון לעכשיו לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שטוב לא יצא מכל הפרשיות הללו. לאזרח הפשוט בכלל
    לא חשוב ולא אכפת מי התחיל, מי אמר למי מה, מי הדליף,מי מסתיר ומי מגלה, מי מכסה ומי סוגר חשבון עם מי. לאזרח חשוב לחיות במדינה רצינית ומסודרת, ולדעת שביטחונו האישי כמו גם ביטחון המדינה מופקד ונמצא בידיים רציניות ואחראיות. ההתנהלות הביטחונית והתקשורתית האחרונה רחוקה מלתת לו תחושה כזו.

     

    ביטחון המדינה איננו מותרות, ואיננו נושא שאפשר להמר עליו או להסתכן בו. מן הראוי שראשיה שריה ויועציה של המערכת הזו יתעשתו וישיבו את אמון העם במנהיגיו, ואת ביטחון המדינה למקום הראוי לו.  

     

    המילים הפותחות את הפרשה שלנו – כי תצא למלחמה על אויבך - מלמדות על מצב ביטחוני שיש להיות ערוכים אליו. מלחמה היא חלק מהחיים העולמיים. מצב של מלחמה מצריך גם רמה אישית ומקצועית גבוהה, וגם רמה ערכית מוסרית וציבורית גבוהה. אם זה לא קיים חלילה - אזי ה'כי תצא' עלול להיות מסוכן ליוצאים ולמשלחיהם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים