נפרדה ממני עם פתק על הידית בדלת הרכב
בטח השאירה אותו בלילה לפני שהלכה. מידי פעם היתה עושה כאלה ג'סטות חמודות, פתקים יפים כאלה שעושים לך יופי יופי להתחיל את הבוקר. כתבה שהיא אוהבת ותמשיך לאהוב אותי. וואלה, לא יודע מה לעשות עם הפתק הזה עכשיו
נו, שתגיע המעלית הזונה כבר. אני ממתין עם כל הפאסון והבגדים של הכושר שהיה די חסר לי באחרונה, ניתן למוח להירגע קצת, נעלה למכון, ניכנס לקפיטריה, נרד על איזה אספרסו קצר, נשתין, נזיע שעה על המכשיר עם המוזיקה ונחזור למקלחת בבית. זמן טוב אולי לשטוף את הפילטר של המזגן כוס-אמו גם כן החום הזה נשרף העולם.
איזה איש מבוגר מגיע מהחנייה, ככה 50 פלוס אני נותן לו, שמור טוב לגילו. נראה נינוח כזה, בטח השאיר את האשה והילדים בבית ובא לעשות קצת ג'וגינג על המכשירים. הוא, מה רע לו? אני חושב, עומד לו בפוזה של בעל הבית, מבסוט. בטח מבסוט – הוא לא היה עסוק בלהיפרד מבת הזוג שלו כל הלילה. בסוף המעלית מגיעה ואוספת אותי ואותו. שיישרף הכל.
לפני כן, בחנייה בבית, היא משאירה לי פתק על הידית בדלת של הנהג. בטח השאירה אותו בלילה לפני שהלכה. מידי פעם היתה עושה כאלה ג'סטות חמודות, פתקים יפים כאלה שעושים לך יופי יופי להתחיל את הבוקר. הייתי משוכנע שזה זה. כתבה בפתק שהיא אהבה, שהיא אוהבת ושהיא תמשיך לאהוב אותי. הוסיפה גם שהלב שלה אצלי, הוסיפה גם איזו תודה בסוף.
וואלה, לא יודע מה לעשות עם הפתק הזה עכשיו. ועל מה תודה כל כך? למי תעזור תודתו של מי עכשיו בדיוק? הראש אוכל אותי מכאבים, עזוב אותך, סע לעשות קצת כושר. אולי זה יעביר קצת את הכאב. גם ככה דלקת גרון כל השבוע קדחתי על 40 חום כמעט. הבראתי בסוף, אבל האהבה מתה לי.
אומרים שלא שופטים בן אדם בצערו. כל הזאבים מסביב והיללות המפרגנות שלהם. אולי אני צריך לחכות קצת? להירגע ורק אז להוציא מבפנים ולהעלות על הכתב? זה די ריק עכשיו, גם ככה הדבר הכי משמעותי שעשיתי היום היה ללכת לחדר הכושר המזוין שלי. נכנסתי ויצאתי מהמיטה וחוזר חלילה.
בקושי עברו חודשיים, אבל זה הרגיש הרבה יותר
צאי לי מהראש כבר, צאי. כמה עולה היום להתאבל על מערכת יחסים שהתחילה כל כך מבטיח ונהרסה על עוד איזה עקרון עקר מתכלית? בקושי עברו חודשיים, אבל זה הרגיש הרבה יותר. היום אני מצליח כנראה יותר מתמיד לדגמן לב שבור, או סוג של.
אז למה זה נגמר? למה זה לא הלך? היה אינטנסיבי מדי, אה? קצת הקדמת את זמנך אולי עם הטור האחרון (לא תיארתי לעצמי שאכיר מישהי יותר צינית ממני), מי ישמע, עוד דקה והיית מתחתן לנו. אמרנו לך, זה היה ברור, על מי אתה בא לעבוד? אתה קצת מתלהב אולי? אצלך אי אפשר לדעת.
הזאבים הזאבים. לא תוציאו ממני מילה רעה, יש כביסה שלא מוציאים החוצה ולא משנה מי אמר למי, מי צודק, מי חכם ולמי יש יותר גדול. ואם בארזים נפלה שלכת, אז מה יגידו הקירות של פייסבוק.
היתה נחושה מאוד שזהו – היא רוצה הביתה. ניסיתי ודובבתי, אבל היה יותר מדי ארס באוויר. מקלפת את כל הקולבים מהארונות שמה הכל בתיק, שתיים-שלוש נגלות וכל האהבה ארוזה בשקיות. לברוח לברוח. הכל ככה בשקיות בחדר מדרגות, שמה באוטו וחוזרת. יום שישי מעפן כזה, בלי שמץ של פרופורציות. כעסה נורא, נעלבתי נורא.
היא חזרה אחרי הנגלה השלישית, דופקת בדלת. דאגתי, כי אמצע הלילה ולא כיף וחם. מציע טישו, מציע מים, קרח, לשבת, מרפסת מה לא? היא לא רוצה. בוכה מלא ורוצה רק חיבוק. מחבק מחבק, היא אומרת שהיא לא רוצה ללכת, הכל ארוז באוטו, למה ארזת בכלל מלכתחילה? מי רצה בכלל שתלכי? כמה אהבה יש שם בינינו וכמה קל לחזור חזרה למה שכל אחד היה פעם. היא אמרה שפה, ואמרה ששם, בסדר, לא היה קל היום שישי הזה, למה עכשיו הכל באוטו?
זה היה מהבטן, אני יודע. יצאו עוד כמה סודות באותו מעמד שלא ממש הפתיעו אותי. ספגתי והמשכתי לספוג כל אותו הערב, עם כל זאת די התחננתי שתישאר, שתירגע. אבל כנראה שאחרי שהכל באוטו כבר אין דרך חזרה. וחשבתי שאני דרמה קווין? אוי, כמה טעיתי.
הבטן הרכה, העלבונות, ההשפלה, הדרמות, הבכי, הכאב
שנינו על הספה, בכי מפה ומשם. היא לא רוצה ללכת, אני לא רוצה דרמות. היא לא ממש יודעת, כבר איזה פאקינג אמצע הלילה. הבטן הרכה, העלבונות, ההשפלה, הדרמות, הבכי, הכאב, הסלט חריף מדי. אולי זו החרדה, אולי הפחד, אולי האגו. "למה ארזת? למה הכל באוטו?" אני שואל. "אבל עכשיו אני פה", היא משיבה.
זו לא הפעם הראשונה של סצינת האריזות-אינסטנט. אין שום בידוק בטחוני כאן. עניינים שבלב. קצת נרגעת, אני כבר מרוסק מבפנים. קצה גבול ההכלה שלי כבר לא מחזיק מעמד. עכשיו שנינו מקבלים את החיים שלנו בחזרה, כך זה נראה. "אז אתה לא רוצה יותר? אבל עכשיו אני כאן",היא שוב מוסיפה. אני רק רציתי לחזור הביתה בשלום, סערות היו לי מספיק.
אני מניח ראש לאיזה שעה ומתעורר שוב. היא שולחת מייל מרגש שעכשיו היא בבית שלה, וזה כבר לא מרגיש לה הבית שלה. היא אוהבת ותמשיך לאהוב. היא מצטערת שהיא תרמה להרס של מה שיכל להיות אהבה גדולה,
גם אני מצטער. לא שופט ולא מגיב. לא שופך שם כלום בתשובה שלי. פגוע, אבל עדיין מנסה להכיל. כותב לה שאני מקווה שהיא באמת תמצא את האחד שלה. לא מוצא את המילים, עייף. חוזר למיטה ובודק את הנייד כל כמה דקות. אין שיחות, ולא סמסים. חושב מה היא עושה עכשיו, בטח פורקת את הדברים בבית, אני פורק את הלב על הכר. בסוף אני הופך את הנייד שלי על השידה – ככה לא להתפתות ולבדוק שוב כל עשר דקות. לא עומד בזה ובטח שלא נרדם.
הולך כמו סהרורי בבית, קר לי וחם לי. מדליק ומכבה את המזגן. סיגריה וקפה במרפסת. מנסה אבל נושך חזק את השפתיים. לישון, ולהיעלם לכמה שעות זה מה שהנפש צריכה. בצהריים אני קורס סופית. לא טלפון, לא עוד איזה מייל ולא כלום. מתעורר והמיטה ריקה. אני, גם אצלי ריק. לא מסוגל לדחוף כלום לפה, עוד מים ועוד מים. מחר שבוע חדש בחיים הקודמים שלי. אולי קצת מוזיקה, אולי קצת טלויזיה? משהו שיפיג, משהו שייתן קצת שקט. לך לך תעשה כושר, זה ייעשה לך טוב, במקרה הכי גרוע תמצא איזה פתק על הידית של האוטו ותקלל.
עכשיו זה לבד, זמן לא רע להתחיל לחשוב על לאסוף את השברים ולהסתכל קדימה. זה כבר מדעי, הנאחס הזה שלי, ואולי גם שלה. יש שם שתי נפשות אוהבות עכשיו, רחוקות, רחוקות מדי. מריץ שוב את כל אירועי אתמול שוב ושוב. אנחנו באיזה בר עם עוד זוג חברים. היא יורה ויורה, אני סופג וסופג ובולע במקצועיות את כל הצפרדעים. נחושה ואסרטיבית כמו שרק היא יודעת להיות. אני מקווה שזה יעבור לה, היא לא מרפה וממשיכה לירות. כמה שעות אחר כך, היא תבכה הרבה, תגיד שהיא לא רוצה ללכת.
אוהב אותה הרבה, גם זה בטח יעבור
זה הכל טרי מדי, אני חייב לפרוק קצת. אין דרך אחרת. עם הדיאט קולה והסיגריה. אוהב אותה הרבה, גם זה בטח יעבור. אולי קצת בי.בי. קינג, אולי בירה עם איזה חבר ולהיזרק.
תכתוב תכתוב, זה משחרר. תכתוב על איזו פרידה נוראית שנורא כואבת ושכמעט התפרקת לאלף חתיכות בחדר הכושר. הנה היא שוב המעלית, לוקחת אותי לאוטו. קורא שוב את הפתק. לא נורא, כשזה זה, אז זה זה!
אולי בפעם הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
