שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפרד וגזול - כך מונעים מענקי דיור מאתיופים
    מסמכים של משרד הקליטה מגלים שעולים מאתיופיה לא יכולים לקבל מענקי דיור לרכישת דירה בשכונות וביישובים בהם יש שיעור גבוה של בני העדה. האם למדינה יש זכות לפגוע בחופש הבחירה שלהם? דעה

    כשמעיינים באתר משרד הקליטה והעלייה, אין ולו רמז אחד למדיניות שלמה ומיוחדת במינה, שגובשה עבור בני העדה האתיופית, הלא היא מדיניות הדיור - פיזור. מדיניות זו, שננקטת על ידי המדינה, משרד השיכון ומשרד הקליטה כלפי בני העדה, רואה צורך לפזר את העולים ולמנוע ריכוז שלהם במקום אחד. זאת, כפי שנטען, כדי למנוע שכונות נחשלות.

     

     

    מסמכים של האגף הבכיר לדיור במשרד הקליטה, שהגיעו לידי האגודה לצדק חלוקתי והקליניקה לזכויות אדם בחברה באוניברסיטת חיפה, חושפים כי על פי מדיניות זו נקבעים יישובים ושכונות שבהם העולים לא יכולים לקבל מענקי דיור לרכישת דירה. הקביעה נעשית על פי שיעור יוצאי אתיופיה בשכונה ומידת חוזקו של היישוב.  

     

    כך למשל, קיימות עשרות שכונות בחיפה, יקנעם, ירושלים, פתח תקווה, קרית מוצקין וראשון לציון, שבהן עולים מאתיופיה לא יכולים לרכוש דירה.

     

    הצהרות מול מעשים

    כרקע יש להקדים ולומר, שמאז הקמת המדינה ננקטה בישראל מדיניות "כור היתוך", שמטרתה הייתה ליצור חברה אחידה מבחינה תרבותית. במשך השנים החלו להיווצר תחושות קיפוח בקרב קבוצות מסוימות בחברה, והחברה הישראלית כולה הפכה בהדרגה לחברה פלורליסטית יותר, עם מאפיינים של "כור ההיתוך". 

     

    אולם מדיניות זו שונתה והחל משנות ה-90 ננקטה כלפי עולים מדיניות של "קליטה ישירה", לפיה, העולה בוחר היכן הוא רוצה לגור.

     

    בהמשך לכך, המדיניות המוצהרת גם כלפי עולים חדשים מאתיופיה היא שניתן רק לנסות ולשכנע אותם לקנות דירות במקומות שבהם אין אוכלוסייה רבה של עולים מאתיופיה, אך אין להחליט עבורם היכן יתגוררו.

     

    אולם עושה רושם, שהגישה שונתה. החלטת ממשלה מ-10 בפברואר 2008 (מספר 3116), שעוסקת בתוכנית חומש לשיפור קליטת בני העדה האתיופית, קובעת שיהיו שכונות ויישובים שבהם לא יינתן מענק בשל שיעור האתיופים הגבוה בהן.

     

    קיפוח במגוון תחומים

    רוב בני העדה האתיופית מגיעים לישראל חסרי אמצעים, ומענקי הדיור הם הדרך היחידה שמאפשרת להם לרכוש דירה בבעלותם. ההחלטה על מתן מענק או הימנעות מימנו גוזרת למעשה את הדין לגבי אפשרות המגורים במקום מסוים. 

     

    ראוי לציין כי, החלטת הממשלה אודות תוכנית החומש, נועדה לקדם את שיפור קליטתם של בני העדה האתיופית תוך היערכות למתן טיפול רב תחומי בנושאי חינוך, רווחה, תעסוקה, שיכון וקליטה. בפועל, תוכנית זו אינה זוכה ליישום עקב שיקולי תקציב, אולם המדינה ממשיכה להכתיב לעולים היכן לגור, ללא היערכות מתאימה לקליטתם.

     

    הטיעון של פיזור אוכלוסיה באופן שווה, מעורר תחושה לא נוחה. בנוגע לעולים מאתיופיה, התחושה הלא נוחה מתגברת וזאת נוכח הקיפוח שמוצא את ביטויו במגוון רחב של תחומים, למשל בנושא החינוך, ההשכלה, התעסוקה, הרווחה ועוד. כך, לדוגמה, בשנה שעברה עסקו אמצעי התקשורת בהרחבה בהדרתם של תלמידים ממוצא אתיופי מבתי ספר מסוימים בפתח תקווה, שסירבו לקבלם.

     

    הפרשה הזו הובילה להתנגדות עזה מצד אנשי ציבור, ארגונים חברתיים ואזרחים ועוד. גם במקרה זה סירבו מנהלי בתי הספר לקבל את העולים האתיופים בטענה שיש לפזרם בבתי ספר שונים באופן שווה, זאת תוך התייחסות למגזר שלם כמקשה אחת.

     

    פגיעה בחופש הבחירה

    חוסר השקיפות האופף את מדיניות הפיזור והעדר פרסום הקריטריונים לקביעת היישובים והרחובות שסגורים למענק באתר משרד הקליטה, עלולים להוביל לקביעת קריטריונים לא לגיטימיים ולהיות מונעים משיקולים זרים, פוליטיים, כלכליים ואחרים.

     

    כך למשל, ראשי ערים עלולים להתנגד לקבל עולים מאתיופיה לגור בעיר שלהם, שכן לפי ההחלטה - ניתן לסגור בפני אוכלוסיה זו יישוב שלם. חוסר שקיפות במקרה זה עלול לאפשר אפליה של ממש כלפי עדה זו.

     

    אם המדינה אכן מעוניינת לקדם את העולים מאתיופיה ולמנוע היווצרות שכונות מוחלשות, ניתן לחשוב על אמצעים נאותים יותר, שלא שוללים את זכותם לבחור את מקום מגוריהם. כך, למשל, אפשר לשקם שכונות נכשלות, לתת תמריצים לעולים ותיקים שהתאקלמו על מנת שאלה יעברו לערים חזקות יותר, או לכל הפחות לדאוג לכך שקרובי משפחה יוכלו להתגורר בסמוך, כדי להימנע ממקרים של "פיזור משפחות".  

     

    אין מחלוקת על הזכות של המדינה ואף חובתה, לכוון מדיניות מסוימת הרצויה לטעמה, למען הגשמת מטרות חשובות של קידום עולים ושילובם בחברה הישראלית. עם זאת, ראוי שכאשר המדינה עושה כן, היא תנהג בשקיפות מלאה כלפי הציבור ותשתמש בכלים סבירים ומידתיים שלא יבטלו את חופש הבחירה הבסיסי.

     

    אם אדם כלשהו רוצה לגור בקרבת משפחתו ובני קהילתו ממניעים רגשיים, כלכליים או אחרים, אל למדינה למנוע זכות זו ולפגוע בחופש הבחירה שלו, באיכות חייו ולמעשה - בכבודו.

     

    הכותבת היא רכזת האגודה לצדק חלוקתי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים