שתף קטע נבחר

סוף העולם במאלי: נשים של ברזל ותמונות אסורות

ברפובליקה הענקית שבמערב אפריקה יש מקבץ אתני של שבטים בעלי אמונות, מנהגים ושפות משונות, שכל אחד מהם שומר על זהות, על ייחוד ועל מראה משלו. עם זאת, יש משהו שמאחד את כולם לאומה חזקה סביב מנהגים קדומים, מוזרים ומרתקים

מאלי, השוכנת בחלקה המערבי של אפריקה, היא הלב הרוטט של האמנות, התרבות והמוזיקה האפריקנית. טימבוקטו (Timboktu) - עיר הסחר האגדית, דג'נה (Djene) - ארץ הדוֹגוֹנים המוזרה והנפלאה, עם מסגד החומר הגדול בעולם, הפלגה על הניזֶ'ר והשווקים הססגוניים - כל אלה הם מושגים ושמות ססגוניים לאוזניו של כל חובב מסעות. ההוויה כאן היא שילוב של מדבר וכתמי ירק, שבטי במברה, דוגון, פולאני, טוארג. עם מוזיקה שחורה וקצבית.

 

מוחמד, המדריך המלווה אותי במסעי במאלי, מבחין בקלות בין הבובו לבני שבטים אחרים: הוא עצמו איש מאלי טיפוסי, המחזיק במפה וירטואלית שממפה בדייקנות כל תושב במדינה המגוונת הזו. מגיל צעיר מוחמד חונך להכיר שפה מורכבת של קודים בלבוש, צבע, חיתוך דיבור ומנהגים, ואלה מסייעים לו לפלס את דרכו בסבך האתני המרהיב הזה.


רחוב במאלי: חיות וגלגלים (צילומים: גילי חסקין, החברה הגיאוגרפית)

 

עולם שלישי עם נשמות זהירות

נמל התעופה של במאקו (Bamako), עיר הבירה, סואן. באוויר תלוי ריח חמוץ של זיעה. הפנים הכהים עטופים כאן במטפחות בשלל צבעים. כאן תמצאו נשים יפות לבושות משי יקר בצד פועלים בבגדים בלויים. ביציאה משדה התעופה אני נתקל בשלל מבטים סקרניים.

זוהי היא עיר גדולה יחסית, הפרושה על פני שטח גדול בין נהר הניז'ר לרכס גבעות התוחם אותה ממערב.

 

נגלים לעיניי המראות המוכרים של אפריקה הענייה: כביש אספלט המתפתל בתוך מרחב אדמה חום-אדום, ללא שוליים או מדרכות, אלפי רוכלים, מאות דוכנים עלובים, שווקים פתוחים, הרבה רעש והמולה. בכל מקום אנשים מהלכים עם חבילות על ראשיהם. בלגן, רעש של צופרי אוויר, פחונים ובקתות קש. על הכביש תמצאו מכוניות מיושנות ומקרטעות ולצדן מכוניות מפוארות, הרבה משאיות וטנדרים, עמוסי סחורות או פועלים.


עוני מחפיר, אך הם יחייכו למצלמה

 

השוק של במאקו הוא מאלי בזעיר-אנפין; ניתן לפגוש כאן את המגוון העצום של השבטים, הפנים, התלבושות ועבודות היד שמאפיינים את המדינה. נחיל רוחש ושקט של אנשים, נשים יפות שטסים עמוסי כל טוב על ראשיהן. גודש עצום של צבע, דוחק, לחות, חום כבד ומעיק וניחוחות משונים מכול עבר.

 

אני יוצא מתוך הדוחק לשוק השאמנים, רופאי אליל המסוגלים לרפא את מי שזקוק לכך באמצעות חיבור לרוחות או לנשמות הטבע. כאן מוכרים קרני אנטילופות, פטריות מיובשות, שורשים ושאר שיקויים, שבידיו של השאמאן או אפילו רופא מסורתי, יביאו מזור. צילום ללא רשותם עלול לגרור מחאה חריפה וקולנית - ואפילו אלימות. מגבלה זו מלווה אותנו לאורך כל מסענו במאלי. לטענתם, הצילום עלול לגנוב את נשמתם.

 

להבהיר את היום האפרורי

אנו יוצאים לנסיעה ארוכה צפונה. לאורך הכביש נגלית שוב הערבובייה האפריקנית המוכרת של טסי ענק עמוסי בננות, פלחי אננס שהחלו לתסוס, מזון יבש המוצע למכירה על ידי נשים וילדים, תחנות דלק מאולתרות המוכרות דלק בבקבוקים. עזים, פרות, המוני ילדים, נשים, וגברים מובטלים. רוכלים זעירים, שעומדים בשמש הקופחת ומנסים למצוא פיסת צל, מדכאים בעליבותם.


כשגרים בבקתת בוץ או קש, אין זה מפתיע להתעורר בבוקר לצד עז רזה

 

פה ושם אנו עוצרים ליד תנורים מאולתרים, המוכרים בשר כבש שרובו עור ושומן. אפריקה המערבית איננה גן עדן גסטרונומי. ביקרנו בשוק מקומי שהיה מגוון ועשיר: כדורי סבון צהובים וריחניים, סרדינים מעלי צחנה ובעיקר קליידוסקופ של פרצופים ופנטזיה של בדים צבעוניים. הנשים המקומיות לבושות בשמלות צבעוניות ועטויות כיסויי ראש ססגוניים, כך גם העניות שבהן.

 

הנוף הולך והופך יבש, ומטעי המנגו נעלמי. אנו מוצאים עצמנו בנוף טיפוסי של סוואנה: מישורים רחבי ידיים, עם כמה גושים של סלעי יסוד המזדקרים בפתאומיות על פני שטח מצומצם. הצמחייה מורכבת בעיקר מעצי שיטים והרבה עצי באובב. זהו אחד ממיני העצים הגדולים בעולם, וגובהו יכול להגיע ל-25 מ' - כגובה בניין בן שמונה קומות - והיקף גזעו ל-10 מ'.

 

לכל אורך הדרך פרושים לפנינו כפרים קטנים שבהם חיים המקומיים, שבטי הבּוֹבּוֹ, פוּלאני ובעיקר בָּמְבָּרָה. אלה בנויים בוץ וקש והמלאכות נעשות ביד. חיים כאן ללא חשמל, ועל מים זורמים אין בכלל לדבר. אורח החיים בסיסי ביותר - תערוכה חיה של "אדם ועמלו". מלאכות הבית והחצר מתבצעות באמצעים הפרימיטיביים ביותר. בכתמי הצל נראות נשים כותשות גרעיני דוחן (Millet), מזונם העיקרי של תושבי הסאהל, מאחר שהוא גדל בקלות יחסית, באדמה הרזה של האזור ודורש מעט מים. רק העשירים כאן מתפנקים בחיטה. שימוש נוסף לדוחן הוא התססתו לבירה מקומית שטעמה משונה, אך השפעתה מהירה והיא מסייעת לצבוע את האפרוריות היומיומית בגוונים מעט עזים יותר.


מגורי התושבים פרימטיביים, ועל מים זורמים אין בכלל מה לדבר

 

זונות בינלאומיות ומוזיקאים מומחים

הקבוצה האתנית המכונה במברה (Bambara) היא הגדולה ביותר במאלי ומהווה כשליש מאוכלוסייתה. אלה מרוכזים באזור במאקו, שם התושבים קיבלו עליהם את האיסלאם כבר במאה ה-11, אך מקיימים לצדו מנהגים ואמונות מסורתיות. לבמברים (או: במאנים) יש עדיין קשרים ומסורות קדומות אנימיסטיות, היינו, ייחוס נשמה גם לצומח ולדומם. החברה שלהם מבוססת על חלוקה למעמדות של איכרים, מעבדי עורות, חרשי ברזל ומשוררים. נראה שהצ'יווארה (Chiwara), אנטילופה מגולפת בעץ, מעשה ידי חרשי הבמברה, היא המוצר האמנותי הידוע ביותר באפריקה.


גלגול נשמות של חסה? חלק מהאמונות מייחסות חיים גם לצומח 

 

יום שישי הוא יומם של המועדונים. אחת החוויות האולטימטיביות של מאלי. אנו מגיעים לחצר פתוחה, שסביב קירותיה מצטופפים בליינים רבים, רובם גברים, מיעוטם נשים, ובתוכם לא מעט נערות צעירות, פניהן משוחים באיפור מוגזם. אלו הן זונות שהגיעו מליבריה, מניגריה ומחוף השנהב. אנו מסיבים אל הבר הצפוף, לצדנו צעירים אפופי עשן סיגריות והלומי שיכר, שניכר עליהם תיעובם לסבון הרחצה.

 

ממול, ברחבה קטנה, עומד זמר ממושקף, לא צעיר, לבוש בבגדים מסורתיים ומנעים בקולו. המתופפים שלצדו מוסיפים לשירה קצב מהפנט. במערב אפריקה מתערבבים הקצב השחור עם סלסולי המוזיקה הערבית ושירת המקהלה הנוצרית, עם מסורות שבטיות עתיקות, ובתרבות הבמברה, כמו בתרבויות אחרות באפריקה המערבית, נתפסים המוזיקאים כהיסטוריונים, כדרשנים, כיועצים פוליטיים ואפילו כשופטים מזמרים.

 

המוזיקה האפריקנית הגיעה לעולם החדש יחד עם העבדים; המוזיקה המוכרת לנו כמוזיקה אפרו־אמריקנית מודרנית היא למעשה שילוב של מוזיקה טקסית־פולחנית ושירי עבדים. הקצב הוא לבה של המוזיקה האפריקנית ממש כמו ההרמוניה במוזיקה האירופית. ככל שמשתלבים יותר ויותר מקצבים זה בזה, נחשבת המוזיקה לטובה ומלהיבה יותר. זהו מעדן מלכים מוזיקלי, עם אלפי ניחוחות וטעמים. במופעים מוזיקליים בולט בדרך כלל זמר רב ניסיון וכריזמה. מספרים לי שהזמר במופע שלנו הוא ממשפחת דג'לי (Djeli), מעמד מיוחד של זמרים נודדים המבטאים בשירה ובנגינה את הזיכרון הקולקטיבי של קהילתם.


במאלי גם מוזיקאי יכול להיחשב לשופט והיסטוריון

 

כפרי הבובו והאישה המתירנית

למחרת אנו עוצרים לצד הדרך ונכנסים לאחד הכפרים של שבט הבּוֹבּוֹ. תושבי הכפר אינם מורגלים בביקורי תיירים, ובכל זאת, מקבלים אותנו בסבר פנים יפה. להקה של ילדים סובבים אותנו בהתרגשות ומלווים אותנו לכל מקום בכפר הטיפוסי, המורכב מבתי בוץ עם חצרות עפר, הצמודות להם ומשמשות כמטבח (מבשלים על מדורות) וכמקום משחק ומנוחה. לכל בית צמוד גם מחסן תבואה קטן, הבנוי אף הוא בוץ ובראשו גג קש חרוטי אפור.

 

נשות השבט מהוות את כוח העבודה העיקרי; הן שואבות מים מן הבאר, עובדות בשדה, מובילות את הגרעינים לטחינה, כותשות את הדוחן, אופות את הלחם, מייבשות ומעשנות את הדגים, קולעות את כלי הקש, מתקינות את כלי החמר והדלעת. גם השווקים מכונים "שוקי הנשים", כי הן אלה המוכרות והקונות. הן עושות כל זאת כשתינוקן קשור על גבן.


גברת מגונדרת. היא תוכל לבחור לעצמה אחד מכמה בני זוג עד לחתונתה

 

אצל הבּובּוֹ נהנית הצעירה מחופש מיני עד לנישואיה. היא עוברת להתגורר עם גבר מבלי להזדקק לאישור ההורים ומקיימת עמו חיי אישות מלאים. אלה "נישואי מבחן", הנמשכים שנתיים עד ארבע שנים בהן הנערה נענית גם לחיזורי גברים אחרים, שעמם מתחרה על לבה בן זוגה הנוכחי במתן מתנות וכיבודים. לקראת ההחלטה הסופית, מוזמנים כל המחזרים לסעודה, בה מוגש בשר הצייד של בן הזוג שבושל על-ידה. בתום הסעודה מודיעה הנערה על בחירתה. לאחר הנישואין, נשבעת הכלה הטרייה לקיים את "חוק האבות המייסדים", קרי להיות נאמנה לבעלה, למשך כל תקופת חייהם המשותפים, העניים והדלים.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים