להביא ילד לעבודה זה פרודקטיבי!

הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם, עם קורטוב של הגזמה, כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה

"את בטוחה שזה רעיון טוב?" אני שואל את זוגתי שמתחננת לקצת זמן לעצמה, רגע לפני שאני לוקח את ילדנו בן השלוש לעבודה. "רעיון מ-עו-לה", היא משיבה לי "שיראה כמה שאבא שלו עובד קשה כדי לתקן את כל הנזקים שהוא עושה בבית". "כן אבל את יודעת, יום עבודה אצלנו זה 10 שעות ואני לא בטוח שהוא יחזיק מעמד" אני מנסה לגייס את "טובת הילד" על מנת להימנע מהפורענות הצפויה.

"הוא - יחזיק מעמד" היא מרגיעה אותי "הוא יחזיק".

מיד כשאנחנו נכנסים למשרד עטות עליו כל בנות המשרד, "איזה מתוק!", "איך קוראים לך?", "בן כמה אתה?". כשהן נוכחות שהוא שומר על זכות השתיקה הן עוברות אלי ודולות ממני כל מיני מאוד חשובים וזוכות לתשובות חשובות לא פחות כמו "התלתלים זה מסבא שלי מצד האימא".

כבר הרבה זמן לא זכיתי לכזאת פופולאריות בקרב בנות המין היפה במשרד, ככה שיש יתרונות להיות דוברו של הסלב הקטן. לאחר ההתרגשות הראשונית אנחנו נכנסים לחדר שלי. אני מוציא מהתיק את 30 המכוניות שהבאנו והוא מסדר אותם במשך דקה וממצה את העניין.

אבא מנסה לעמוד בזמנים

אני מוציא שקית במבה (עוד דקה וחצי), דפים וטושים (חצי דקה) מלאי התחמושת עומד להסתיים מוקדם מהצפוי. "אבא אני רוצה ת'מחשב" הוא מודיע. אני נכנס איתו למו"מ ארוך ומייגע. לבסוף אנחנו מגיעים להסכמה: "נותנים לאבא לעבוד בשקט עד שהמחוג הגדול מגיע למטה". הוא הולך להתיישב מול השעון ואני מציין לעצמי שיש לי 9 דקות לחסל את כל העבודה שמונחת לי על השולחן.

אני פותח את המחשב, אין זמן לפייסבוק, ynet, מיילים ושאר משימות חשובות שבימים כתיקונן אי אפשר להתחיל לעבוד מבלי שבוצעו במלואן. אני עובד בריכוז של טייס קרב שיש לו 9 דקות להפציץ את הכור האירני לפני שיחרב העולם. אני מתקתק ללא הפסקה, מעיף בריף אחרי בריף, אך בזווית העין אני רואה את האחמניג'ד הקטן שלי הולך ומתקרב אלי.

אני כבר במשימה האחרונה. הוא מטפס עלי, קופץ, מתחיל להכות במקלדת. בשנייה האחרונה אני מצליח לשלוח את העבודה האחרונה למדפסת ומסיים את משימות היום רגע לפני שהמחשב מופקע מידיי. אני שם לו סרט במחשב ומתכונן לשעה וחצי של שקט יחסי.

סוקולוב לא מתלהב מה"תוספת" בישיבה

כעבור עשר כאשר אני נקרא לחדר הישיבות להציג את העבודות, ואני מנסה להתגנב בלי שהבחור יבחין בי. זה לא הולך. בצרחות קורעות לב "אבא! אל תלך! אבא! אני צריך אותך!" הוא רץ אחרי לחדר הישיבות.

אנחנו מתיישבים ואני מנסה למצוא לו תעסוקות כדי שייתן לי לדבר עם הקולגות במשרד (מיגדל כוסות פלסטיק – שתי דקות, סידור שקיות סוכר ובדיקת תכולה - דקה וחצי, פירוק והרכבה של רוגלך – עוד כדקה). "אוקיי, בואו נעשה את זה זריז", אומר סוקולוב, הבוס, וכולנו נכנסים לנוהל חירום.

אני מראה את העבודות במהירות בזו אחר זו ללא כל הסברים מוקדמים. החדר מתמלא בזעקות, "אני רוצה הביתה! אני רוצה הביתה!". אנחנו עוברים בסבב מהיר של הערות. כל אחד מהנוכחים אומר במשפט אחד מה דעתו (בדרך כלל חיובית). אני מנסה לענות למישהו אך סוקלוב מהסה אותי.

ככה זה כשאין זה זמן לויכוחים מיותרים. העולל לא מרוצה מחוסר התייחסותי ואת חלל החדר מפלחות צעקות מצמררות , "אני רוצה את אמא שלי, אמא שלי!". סוקולוב לוקח החלטה מהירה פונה אלי ואומר, "אוקיי, נלך על כיוון 3, אתה משוחרר, קח יום חופש, על חשבון הבית".

אין כמו בבית

"כבר עברו 10 שעות עבודה?" שואלת אותי זוגתי כשאני מופיע בבית עם הזאטוט כשעתיים לאחר שיצאנו "איך הזמן טס כשנהנים..."."יום עבודה כזה יעיל לא היה לי שנים" אני מדווח לה "את ידעת שאפשר לרכז את כל העבודה על המחשב בפחות מעשר דקות? תיארת לעצמך פעם שישיבה יכולה להסתיים, כולל לקיחת החלטות, תוך פחות מחמש דקות? מעכשיו, הוא בא איתי כל יום".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל: roynirit@bezeqint.net