דונם פה דונם שם - מהחלום החלוצי למסחר ונדל"ן
זכויות בנייה וייזום בקרקעות החקלאיות מאפשרות ספסרות בקרקעות, סחר והפקת רווחים. מה רע בזה? אם לא די בכך שלא תמיד מקבלת המדינה תשלום הולם על משאביה הרי שקבוצות מסוימות באוכלוסיה נהנות מהטבות מפליגות. דעה
יום כיפור קרב ויש עוולה אחת, שמתעצמת כל שנה. זו עוולה שאין בה כביכול קורבן, אך למעשה - הקורבן הוא הציבור הכללי. הכוונה היא להתנהלות המדינה כלפי המשאבים הציבוריים שלנו - אותם משאבים יקרים, מוגבלים ומצומצמים. משאבים שפעמים רבות לא זוכים לייצוג הולם, אולי מפני שאין קורבן ספציפי שיכול למחות.
כשמדברים על משאבים ציבוריים, הכוונה לקרקע, מים, אויר ומחצבים, כמו גז ונפט. לא חסרות דוגמאות למדיניות מפלה כלפי הציבור הרחב, באשר לאופן ההקצאה והשימוש במשאבים אלה. אנחנו נעסוק אחת מהן - מסחור הקרקע החקלאית.
בשנים האחרונות, אנו עדים ליותר ויותר מקרים בהם ניתנות זכויות ייזום ובניה בקרקעות חקלאיות, שמאפשרות ספסרות, סחר, ייזום נדלני והפקת רווחים, פעמים רבות ללא תשלום הולם למדינה ותוך הענקת הטבות מפליגות לחלקים מסוימים (ואף חזקים) בחברה הישראלית.
כך למשל, קשה מאוד להישאר אדישים למראה: היישובים החקלאיים הממוסחרים ועתירי הנדל"ן שבצידי כביש החוף, גני האירועים הממוקמים על קרקעות חקלאיות, והבנייה על קרקעות אלה שנועדה לצורכי ייזום ונדל"ן.
בחלק מהמקרים, השימוש נעשה בהתאם לחוק אך לעיתים השימוש מנוגד לחוק וניכרת אוזלת ידם של הגורמים האמורים למנוע שימוש זה.
העיבוד הופסק? יש להשיב את הקרקע
אז מה רע בכך, שמאפשרים לגורם פרטי לשנות ייעוד בקרקע חקלאית, ללא תשלום הולם למדינה ותוך הפקת רווחים? התשובה היא הרציונל שעמד בבסיס האבחנה בין קרקע חקלאית לקרקע עירונית, שהביא לכללים שונים בחלוקת הקרקע ובאפשרויות הניצול שלה.
רציונל זה גלום בהחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל - "מדיניות הקרקע בישראל". החלטה זו נועדה לעודד עיבוד וייצור חקלאי במדינת ישראל, ולצורך כך - וכך בלבד - נמסרו שטחים נרחבים ליישובים החקלאיים, שמגיעים לעשרות דונמים לכל משפחה.
גודל הנחלות נקבע כך שיוכל להבטיח פרנסת משפחה אחת מחקלאות. בהמשך לכך נקבע גם, שהקרקע החקלאית תוחכר במסגרת של נחלות, וללא תמורה ראשונית. בצד החובה לעבד את הקרקע, נקבעה חובה להשיב את הקרקע במקרים של הפסקת עיבוד הקרקע והייצור החקלאי, אולם חובה זו נשחקה במשך השנים ואינה נאכפת במקרים רבים.
משאב ציבורי יקר ערך
הפשרת הקרקעות החקלאיות התעצמה במהלך שנות ה-90, באמצעות שורת החלטות שניתנו על ידי מועצת מקרקעי ישראל. השיא של החלטות אלה הוא בהחלטות 717, 727 ו-737, שאפשרו לפעול לשינוי ייעוד של הקרקע החקלאית תוך הענקת הטבות כלכליות עצומות למחזיקים בנחלות החקלאיות.
החלטות אלה אמנם בוטלו בסופו של דבר על ידי בית משפט העליון בבג"ץ הקרקעות 244/00. במסגרת פסק הדין שניתן באוגוסט 2002, ביטל בית המשפט את ההחלטות וקבע באופן חד-משמעי, כי אף אחת מהן אינה עומדת במבחן הסבירות, מאחר שכל אחת מהן מיטיבה עם מחזיקי הקרקע באופן החורג ובאופן קיצוני מהסביר.
עם זאת, עד לביטול החלטות אלה ובשל הוראות המעבר שהוצאו עד לביטולן המוחלט - בוצעה הפשרה מסיבית של קרקעות חקלאיות - לבנייה, תעשיה ומסחר - בכל רחבי המדינה. רווחי העתק מהפשרות אלה שולשלו לכיסים פרטיים, ולא באופן שוויוני לקופת המדינה.
מפסק הדין של בית המשפט העליון עולה מסר ברור וחד-משמעי לפיו הקרקע החקלאית - נמסרה ככזו והיא משאב ציבורי יקר ערך. כן עולה כי מן הראוי שכל הקצאת זכויות חדשות או שונות במשאב זה - תלווה בשיקול דעת זהיר ותוך שמירה על עקרונות של "צדק חלוקתי".
קשה להמעיט בפוטנציאל הנזק של החלטות אלה לו היו נותרו על כנן, וכן בנזק שנגרם עד לביטולן, לרבות נזקים תכנוניים, סביבתיים, אקולוגיים, כלכליים וחברתיים. ל אף שפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ הקרקעות עצר בשעתו את תהליך ההפשרה המואץ של קרקעות חקלאיות, הרי שמאז ועד היום אנו עדים למדיניות המאפשרת הפשרת קרקעות חקלאיות, באופן הפוגע בעקרונות השוויון.
למדיניות המאפשרת מסחור קרקעות חקלאית ללא תשלום הולם לקופת המדינה, יש השלכות כלכליות, חברתיות וסביבתיות, קשות. מעטים זוכים להטבות מפליגות ובלתי סבירות בקרקע, הקופה הציבורית נפסדת, וחלה פגיעה בסביבה, בתכנון ובערים השוכנות בסמוך ליישובים. למעשה, מדיניות זו פוגעת באינטרס הציבורי הרחב.
הכותבת היא רכזת האגודה לצדק חלוקתי
לפנייה לכתב/ת 
