האם יש מחילה על כל חטא?
שאלה:
האם יש מחילה על כל חטא? (דנה, דרום)
תשובה:
נושא התשובה והכפרה הוא רחב מאד, ויש בו הרבה פרטים וגישות שונות. רבותינו בדורות האחרונים, מר' ישראל הבעש"ט ועד הרב קוק, הורו לנו שהעבודה הגדולה בדורות האלו היא עבודת הסנגוריה על עם ישראל. העצמה של הכוחות הפנימיים, והדגשת האמונה והגישה שאפשר וצריך לתקן הכל, וש"כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן".
בהתאם לכך, נבחן בקצרה מספר נושאים ומקרי גבול בעניין המחילה והתיקון.
חטאים שבין אדם לחבירו
אומרת המשנה בסוף מסכת יומא: דרש רבי אלעזר בן עזריה: " מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו " - עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.
וכך נפסק להלכה (רמב"ם הל' תשובה ב ט), שאין מחילה לאדם שפגע או שחייב דבר מה לחבירו, עד שיחזיר לו את חובו או יפייס אותו. רק לאחר שהנפגע מחל, מוחל גם הקב"ה לחוטא. כאשר הנפגע מסרב למחול למרות שהעוול תוקן, יש לפנות אליו ביחד עם שלושה מחבריו ולבקש מחילה, בשלוש הזדמנויות שונות. אם כל זה נעשה, והנפגע מסרב למחול, פטור החוטא מלבקש עוד, ויימחל לו גם ללא מחילת הנפגע. כמובן שכל זה פועל רק לאחר שהעוול תוקן. יש מקרים בהם לא ניתן לתקן את הפגיעה, ועל כך בהמשך, בדיון על דברים המעכבים את התשובה.
שעיר המשתלח וארבעה חילוקי כפרה
בעת שבית המקדש היה קיים, ועבודת יום הכיפורים הייתה נעשית כהלכתה, היו מצוות אלו, ובמיוחד שליחת השעיר לעזאזל, מכפרות על כל העוונות. כמובן, שהכל בכפוף לתשובה. עדיין בעבירות שבין אדם לחבירו היה צריך קודם לרצות את חבירו, ובעבירות שהתורה מטילה עליהן עונש היה צריך לשאת בעונש, אך גם החטאים החמורים ביותר היו נמחלים לאלו שעשו תשובה.
וכך כותבת המשנה בתחילת מסכת שבועות: (פ"א מ"ו) " ועל שאר עבירות שבתורה - הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר."
כאשר חרב המקדש והשתבשה עבודת יום הכיפורים, נותרה רק התשובה ויום הכיפורים לכפר, ותהליך הכפרה קצת יותר מורכב. כך מסכם הרמב"ם את הדברים בהלכות תשובה פרק א: " אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן, כיצד:
א. עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. ובאלו נאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" וגו'.
ב. עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר ובאלו נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם".
ג. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין ובאלו נאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם".
ד. במה דברים אמורים בשלא חילל את השם בשעה שעבר אבל המחלל את השם אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון."
עד כאן דברי הרמב"ם. דוגמאות למצוות עשה הכלולות בסעיף א – מי שלא מקיים מצוות סוכה בסוכות, אכילת מצה בפסח, וכדומה לאלו מצוות עשה. דוגמאות למצוות הכלולות בסעיף ב – מי שאוכל נבלות וטריפות, מי שמעשן בחברת אחרים, מי שגונב או מלין שכר, וכיוצא באלו עבירות שיש בהן איסור לאו. דוגמאות למצוות הכלולות בקבוצה השלישית – מי שמחלל שבת, עובדי אלילים, בעלי אוב ומכשפים, גילוי עריות, מי שאוכל ביום הכיפורים, וכדומה. (יודגש – תשובה וכפרה אינן פוטרות את האדם מעונש בבית הדין, כאשר נתמלאו התנאים הנדרשים לענישה כזו. הכפרה המדוברת כאן היא לאחר העונש, או במקרה בו מבחינה משפטית לא ניתן להטיל עונש).
האיסורים הכלולים בקבוצה החמורה ביותר הם עבירות שכלול בהם חילול השם בפרהסיה, כדוגמת מי שמפרסם דוחות שקר הגורמים לסיכון חיי חיילים ומשחירים את פני ישראל בעולם.
כפרת הציבור וכפרה למתים
מהאמור לעיל ניתן היה להסיק, שאדם שעשה תשובה ומת, אין יותר צורך בכפרה עליו, שהרי המיתה מכפרת על הכל. בכל זאת, מצאנו במקורות דוגמאות לכך שנדרשת כפרה גם לאחר מיתה. בהלכות אבלות יש דין שכאשר אדם מזכיר את אביו או את רבו בשנה הראשונה אחר פטירתם אומר "הריני כפרת משכבו" במקום "זכרונו לברכה" , וכן הרבה דינים האמורים בענייני קדיש, ועוד. ההסבר לכך נעוץ בקשר בין היחיד והציבור, והשפעת חטאי היחיד על האומה.
הגמרא במסכת הוריות (דף ו) מסבירה ששבי ציון בתקופת עזרא הקריבו קרבנות רבים, לכפר על עבודת האלילים של הדורות הקודמים. הגמרא מבררת מדוע היה צורך בהקרבה זו, הרי המעורבים בחטאים ההם כבר נפטרו מן העולם, ועונה הגמרא שבציבור אין מושג של מיתה. כאשר יחיד מפריש קרבן לכפרה ונפטר, הקרבן מיותר כי מיתתו של האדם כיפרה עליו. ציבור נושא עמו מדור לדור את הישגיו ואת חטאיו, ולכן ייתכן שדור אחד נדרש לכפר בהיבט הציבורי על כשלי הדור הקודם. מכאן אנו לומדים שני דברים חשובים.
יש חטאים ששייכים לרשות היחיד, והם בין אדם פרטי לחברו, או בין אדם לה', ואינם מותירים כל השפעה רחבת טווח מרגע שתוקנו ונמחלו. יש חטאים אחרים, שפגיעתם מתרחבת מעבר לחוגו הפרטי של האדם, והם מתגלגלים בשרשרת האירועים ומשנים דברים בהיסטוריה. תשובה יכולה לתקן את הפן האישי של החטא, אך כאשר מותיר החטא רושם ציבורי, יש אחריות לאדם ולממשיכי דרכו לתקן את הרושם הזה, ובכך נושא כל דור באחריות לתקן את הנזקים שהותירו קודמיו. מצד שני, כל דור זכאי גם ליהנות מההישגים הרוחניים שהשיגו הדורות הקודמים, מזכות האבות.
נקודה חשובה נוספת היא שכפרה יכולה להיות עבודה משותפת. כאשר כל יחיד נותן את ידו לתיקון ענייני הכלל, יכולת הכפרה המשותפת עולה בהרבה על היכולת של כל אחד לבד.
כפרה רק עם תשובה
למרות שנפסק להלכה ששעיר המשתלח מכפר על העוונות, עדיין מספרים חז"ל על הדאגה של העם מהשאלה אם לשון הזהורית האדומה הלבינה, כסימן לכפרת העוונות. אם מבחינה הלכתית שילוח השעיר מכפר, למה היו מוטרדים מהשאלה של הלבנת הזהורית?
התשובה היא ששום מעשה טכני אין בכוחו לכפר במנותק מההקשר. אם הציבור אינו שותף ברצון לתקן ולכפר, אין בכח השעיר או הקרבנות לתקן זאת. כשם שבקרבן של היחיד נדרש רצון לכפר, כך גם בציבור – יש צורך שבאופן בסיסי הציבור ירצה בתיקון. לאנשים במקדש הייתה שליטה על סדר עבודת יום הכיפורים, אך לא על הלכי הרוח של הציבור. לכן לא יכלו לדעת האם פעולותיהם מביאות לתוצאות המקוות, ונזקקו לאיתות משמיים.
בימינו, לתקשורת יש השפעה ניכרת על הלכי הרוח של הציבור, לאנשי תקשורת חלק נכבד באחריות לשאלה אם הלך הרוח הכללי יהיה בכיוון של תיקון וכפרה או ח"ו של יאוש וניהיליזם.
עיכובים בתשובה
הרמב"ם בהלכות תשובה מונה שורה ארוכה של דברים שמעכבים את התשובה (למשל מי שגנב מאנשים רבים ואינו יודע למי להחזיר). הרב קוק כתב (אורות התשובה פרק טו) שכל הדברים המעכבים את התשובה רק נראים כך למסתכל השטחי. בעומק העניין, אין דבר בעולם העומד בפני רצון נחוש ומסירות נפש לתיקון. גם דברים שבאופן מעשי לא ניתן לתקן, מבחינה רוחנית יכול אדם להגיע למצב שרישומם השלילי של העוונות מתבטל, ותשובה רבת עצמה יכולה לפעול בעולם תיקון גם לחטאים החמורים ביותר.
לא כל אדם זוכה להגיע למדרגת תשובה כזו, וחשוב להדגיש שיש תקוה גם למי שלא הצליח לתקן לגמרי. אחת המידות שאנו מייחסים לה' היא "נושא עוון". הרעיון שה' מקבל אותנו גם כשאנחנו לא מושלמים, ובלבד שאנחנו באמת רוצים ומנסים לתקן ולהתקדם, מאפשר לנו לעמוד לפני ה' בענווה, שמחה ותקוה, ולא ביאוש וחידלון.
חשוב מאד שגם אנחנו נדע להיות "נושאי עוון". לכל אחד יש נקודות שמעיקות עליו, בעיות שעדיין אינו מצליח לתקן. אם הנקודות האלו יהפכו להיות מוקד עולמו הרוחני, אם כל עיסוקו יהיה בכשלונותיו והתסכולים הכרוכים בהם, הרי שלא יישאר לו כח לשפר את הדברים בהם הוא טוב, להתקדם בחזיתות בהן הוא יכול לנצח.
החסידות האריכה לבאר, שהניסיון של האדם להשקיע את כל כוחו דוקא במלחמות בהן הוא אינו יכול לנצח, הוא עצת היצר הרע. כל אחד מנסה לבחור את המגרש בו הוא יכול לנצח, והשיטה הטובה ביותר לייאש את האדם ולהחליש את כוחו היא לגרום לו להשקיע את כל האנרגיה בדיוק בנקודות בהן הוא נכשל. זוהי מטרתו של היצר הרע המעדיף את האדם מיואש מעצמו, מתוסכל וחלש.
חובה דתית על האדם לבחור את מלחמותיו, להרחיב ולהעצים את נקודות הטוב שבו, להקדיש את מירב זמנו וכוחו להגברת האורות, ולא לניסיון להבריח את הצללים עם מקלות. כאשר האדם יתקן את מה שביכולתו לתקן, יתחזק ויאזור כוחות, יראה שגם הדברים שבעבר היו למעלה מכוחו, הולכים ומשתפרים, כך יגיע אל המלחמות שלו אזור בגבורה, ולא מיואש ומתוסכל.
כשם שמוטל עלינו להסתכל כך על עצמנו, כך אנחנו גם צריכים להתמקד בראיית הטוב אצל האחרים, ומתוך שנדון את עצמנו לכף זכות, את האחרים בעין טובה, נזכה שגם הקב"ה יסייע, יכפר עלינו, ויישא ברחמים את הדברים שלא הצלחנו לתקן, וייתן לנו חיים וכח לתקנם בעתיד. (משיב: הרב דרור ברמה)
לפנייה לכתב/ת 
