שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אורי תאר, index open

    עתיקות בלב עיר ירוקה: סיור עם הכלב באשקלון

    אתרים ארכיאולוגיים, רצפות פסיפס, גנים מוריקים ושכונה עם הרבה דקלים. שכבותיה של העיר עם עבר מפואר של 3,500 שנים נחשפות בסיור עם הדוברמן הכי ידידותי באזור

    מידע שימושי:

    אורך המסלול: כ-7 ק"מ.

    אופי המסלול: הליכה מעגלית קלה.

    נקודת התחלה וסיום: חניית מלון הולידיי אין באשקלון או ברחוב צבי סגל הסמוך, ליד שרידי הכנסייה הביזנטית. לבאים באוטובוס, קו מספר 2 של חברת אגד תעבורה מהתחנה המרכזית וממרכז העיר, או קו מספר 3 של אותה החברה, גם הוא ממרכז העיר, יורידו אתכם ממש מול בית המלון.

      

    למפת הטיול באשקלון (באדיבות אתר openstreetmap)

     


     

    אשקלון יושבה כבר לפני 3,500 שנים ובתקופה הכנענית החלה לצבור חשיבות ולבסס את מעמדה כנמל מסחר. היא עברה מיד ליד ושימשה כאחת מחמש הערים החשובות של הפלישתים, כמרכז פיניקי, הלניסיטי, רומי וביזנטי, וכמוקד חיכוך בין המוסלמים והצלבנים. העיר ידועה בעיקר בזכות חופיה ובשל הגן הלאומי שבה, המשמר את שרידי אשקלון העתיקה, אשר שכנה בתחומו במשך רוב שנות קיומה. לצד זאת, גם לעיר החדשה יש מה להציע: מוזיאון ארכיאולוגי ואתרים ארכיאולוגיים קטנים מחוץ לגן הלאומי, ושדרות גנים ארוכות שהטיול בהן נעים ורגוע.


    עיר עמוסת עבר. שרידי כנסיה ביזנטית (צילומים: אורי תאר)

     

    שני אתרים ארכיאולוגיים לא צפויים

    חנינו את הרכב בחניית מלון הולידיי אין על החוף בחלקה הצפוני של העיר (1) אשר תוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר והוקם בשנת 1998. המבנה מאופיין בשני חצאי כיפות לבנות שנראה כאילו הופרדו זו מזו.

    חצינו את רחוב יקותיאל אדם, ולאחר כ-30 מטרים "נפלנו" על רצפת פסיפס מוקפת חומת אבן נמוכה. הפסיפס הוא השריד היחיד מכנסייה ביזנטית אשר הוקמה בין השנים 493 ו-499, אך הוא עצמו מתוארך לשנת 597. הוא שימש כרצפת המעבר הצפוני של המבנה, אורכו 10.4 מטרים ורוחבו שישה מטרים. במרכזו של הפסיפס כתובת ביוונית המכריזה על הבישוף אנסטסיוס שבתקופתו הושלמה העבודה. שתי כתובות נוספות בפסיפס מצטטות פסוקים מתהילים, וסביב לו מסגרת שריגי גפן העולה מכד אמפורה.


    10 מטרים אורך, שישה רוחב. הפסיפס הביזנטי (צילומים: אורי תאר) 

     

    פנינו ימינה (דרומה) לאורך שביל עפר, עד לרחוב אבא אחימאיר, ובפנייה הראשונה שמאלה (מזרחה) אל רחוב קצר המסתיים בצומת T עם רחוב צבי סגל. מעברו השני של רחוב סגל, למרגלות גבעה קטנה שוכנים שרידיה היפים של כנסייה ביזנטית מהמאה הרביעית. הכנסייה נמוכה ממפלס הרחוב, וגרם מדרגות קטן מוביל אליה.

     

    הכנסייה חולקה כמקובל לשלושה מעברים, המרכזי רחב משני האחרים ומסתיים באפסיס. שני המעברים האחרים מסתיימים בחדרי שירות, ובצידו הדרומי של המבנה שרידי חדר תפילה קטן ואולם טבילה. אורכו של המבנה היה 25 מטרים וחלקו המערבי נותר מכוסה מתחת למדרכה ולרחוב צבי סגל. חברו הטוב ביותר שוטט בין עמודי השיש הקר, רחרח אותם בחוסר עניין ופנה אל העצים שבמעלה הסוללה.

     

    גני זיכרון מוריקים

    המשכנו לצעוד ברחוב צבי סגל לכיוון דרום-מזרח, ולאחר בית מספר 37 פנינו ימינה (דרומה) אל סמטה שבצידה המרוחק ניצב בית הכנסת "ישמח יצחק" (2). מאחורי בית הכנסת משתרע גן הרטה ופאול לי-און, וחצינו אותו לכיוון מזרח (שמאלה), במקביל לרחוב בר כוכבא. הגן נקטע על ידי המבנה הגדול של מרכז-הקליטה "בית קנדה" (3), ומתחדש ממזרח לו, הפעם בשם "גן לזכר מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה".


    עמודי שיש בשכונת אפרידר. העיר מלאה שרידים עתיקים

      

    אל שכונת אפרידר

    בערך במחצית הגן, פנינו שמאלה (דרום-מערבה) וחצינו את רחוב בר כוכבא, אל רחוב מח"ל הקצר. הרחוב מסתיים בגן גדול שחוצה את שכונת אפרידר כמעט לכל אורכה. לאורך צידו המערבי של הגן, הקרוי על שמו של אורי צ'צ'יק, שורה של מוסדות חינוך שהגדול בהם הוא בית הספר בית יחזקאל (4) וכן קיני תנועות נוער.

     

    עצרנו ליד גן שעשועים (5), סמוך לבית הכנסת "תפארת ישראל" (6) ולמרכז הקהילתי "בית ווסק" (7). שני כלבים צעירים וחמודים היו קשורים לעמוד אחד. כשהבחינו בחברו הטוב ביותר, החלו לנתר ולהסתובב אחד סביב השני, מנסים להגיע אל הדוברמן הבוגר יחסית שהזדמן בדרכם, כאילו התחרו בינהם מי יזכה להריח אותו ראשון. תוך חמש שניות בדיוק, שני החוטים הסתבכו זה בזה, ושני הגורים נדבקו בתנוחה כמעט בלתי אפשרית שמנעה מהם לנוע. חברו הטוב ביותר שמר על איפוק בוגר. הוא בחן את הנעשה באוזניים זקופות והסתפק ברחרוח קצר. לאחר מכן נפנה אלי כאילו שאל אם אפשר כבר ללכת משם. ואכן המשכנו.

     

    בנקודה זו מתעקל הגן שמאלה (מזרחה), ומוביל במעלה הגבעה לעבר פסלו של יגאל תומרקין - "שעוני השמש". הפסל הגדול עשוי בטון לבן וברזל שחור (8). ליד הפסל ניצבים שני עמודי שיש שהובאו מאתר עתיקות כלשהו בעיר והוצבו בגן. בכלל, בכל אשקלון מפוזרים שרידים ארכיאולוגיים המזכירים את עברה. ליד הפסל הגדול שמעתי שאגה: "תראי לו את הכלב! תראי לו את הכלב!". השואג היה גבר שאחז בידיו בתינוק, והיא כוונה אל אשתו שישבה לא הרחק משם ולידה ילד בן חמש או שש.


    פסל בטון לבן וברזל שחור

     

    "זה דוברמן" - ציין האיש כשקרב אל זוגתו - "זן נכחד". סיפקנו יחד את הסחורה והראנו לילד את הכלב, והוא ליטף את ראשו הנכחד של הזן. התגובה אומנם היתה קולנית משהו,

    אבל אנחנו נתקלים פעמים רבות בקריאה "כמה זמן לא ראיתי דוברמן..." ובשאלה "הם עוד קיימים, הדוברמנים?". בשנות השמונים הדוברמן היה אחד מגזעי הכלבים הנפוצים בארץ, אבל השם הרע שהוצא לו, בין היתר באדיבות הוליווד וסרטים דוגמת "שוד הדוברמנים" (The Doberman gang), שינו את המצב. גם כלבים, כמו מכוניות וכמו בגדים, הם עניין של אופנה. לפני שיצאנו מהגן וחצינו את רחוב הנשיא, הבטנו לאחור לעבר הים שנגלה בין צמרות העצים.

     

    מעבר לרחוב הנשיא שוכן המרכז המסחרי הוותיק באפרידר, שהזכיר לי אגורה יוונית. בפינה ניצב מגדל השעון המוכר הנושא גג רעפים אדום קטן (9), ומצפון לו, מעברן האחר של שדרות צפניה הוקם בניין מסחרי נוסף הנושא גם הוא, כמחווה לשעון הוותיק, שני מגדלים עם גגות רעפים תואמים (10).


    סליחה, מה השעה? השעון במרכז המסחרי

     

    במרכזו של המרכז המסחרי רחבת דשא ובפינה הדרום-מזרחית שלה, מוליך מעבר אל "חצר עתיקות" (11). מוזיאון פתוח שבו מוצגים שרידים ארכיאולוגיים מאשקלון. המקום פתוח בימים א' עד ה' בין השעות 8:30-15:30 ובימי ו' בשעות בשעות 8:30-13:30. הכניסה חופשית.

     

    נווה הדרים ונווה דקלים

    צעדנו מזרחה בשדרות צפניה, חצינו את רחוב יצחק בן צבי, והבחנו במבני המכללה האקדמית של אשקלון מימין. המשכנו דרך שטח גדול שטרם פותח, חצינו את שדרות רבין ואת רחוב ניסן, ומצאנו את עצמנו בגן ארצות איברו-אמריקה בשכונת נווה הדרים. פנינו שמאלה (צפונה) אל הגן וצעדנו בין משטחי דשא, רחבות מרוצפות, גני שעשועים ועצים.

     


    חצר העתיקות במוזיאון הפתוח

     

    מישהו במחלקה לשיפור פני העיר אוהב עצי תמר. מאוד. בכל פינה ניצבות קבוצות של עצי תמר, עמוסים בפרי, אבל כשחצינו את שדרות בגין (אין מעבר חציה מוסדר) ונכנסנו אל נווה דקלים, עצי התמר נעלמו. השדרה הירוקה ממשיכה צפונה אך אופיה שונה מעט: העצים צפופים יותר וצמרותיהם סוככות על השביל ומטילות עליו צל רחב. חלפנו על פני גינת כלבים כפולה (שני מדורים שמאפשרים להפריד בין כלבים) ודרך רחבת החלקה על גלגיליות, והגענו אל רחוב שאר יישוב בקצה השכונה. מעבר לרחוב מסתיים השטח הבנוי של אשקלון ומתחילים שדות חקלאיים. פנינו שמאלה (מערבה) וכאשר הגענו אל שדרות רבין המסמנות את קצה נווה דקלים, שבו עצי התמר והופיעו.

     

    ולבסוף, לעבר השקיעה

    טיפסנו מערבה ברחוב צא ולמד, משמאל למרכז פיס קהילתי (12) ולבית הספר התיכון על שם רבין, שעל גגו שבשבות תרנגולים (13), פנינו ימינה (צפונה) אל שדרות הציונות ומייד שמאלה (מערבה) אל רחוב כ"ט בנובמבר המרוצף. הרחוב מסתיים והופך לשביל שחוצה גן קטן (14), ושביל צר בצידו האחר מוביל במורד הגבעה אל שדרות ירושלים. כאן פנינו שמאלה (דרומה) וימינה (מערבה) אל רחוב צבי סגל, שהוביל אותנו דרך הכנסייה הביזנטית אל נקודת ההתחלה ולעבר שקיעת ארגמן. 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נקודת המוצא. המלון על החוף
    צילום: אורי תאר
    מפגש ידידים - והסתבכות
    צילום: אורי תאר
    אוהבים כאן דקלים
    צילום: אורי תאר
    מומלצים