געגועיי לנילסן - חבל שלואיס פרננדז כבר לא 'זר'

כשאבי לוזון הצהיר לראשונה כי מאמן בעל שם עולמי יגיע לאמן את הנבחרת, נתמלאתי ישר בנוסטלגיה מתוקה לזר האחרון שעמד על הקווים באצטדיון רמת גן, ריצ'ארד נילסן, בתחילת שנות ה-2000.

הזיכרונות העלו בי חיוך. אמנם באותה קדנציה התוצאות היו אותן תוצאות כבעבר, הכישלונות נבעו מאותן סיבות וכל הרפש מסביב, נותר כשהיה. אבל משהו שם היה שונה. אדרת של כבוד סבבה את הדני החביב, שאולי לא הצליח להנחיל בנו תרבות כדורגל, אבל לפחות הראה שאפשר גם אחרת, שמעט כבוד וצניעות לא יזיקו לאף אחד. לא למאמנים, לא לשחקנים ובטח לא לעיתונאים שמסקרים את הנבחרת.

הראה שאפשר גם אחרת, ריצ'ארד נילסן (צילום: עדי סרדס) 

(עדיין) לא רפובליקת בננות 

הפארסה נפתחה בהשתלחות מגוחכת באחד העיתונאים ש'העז' לשאול שאלה שלא קשורה ישירות למערך או להרכב של פרננדז, אלא דווקא לדברים מסביב. משם זה עבר לשחצנות בסגנון 'אני מבין בכדורגל יותר מכם' (שאגב נכונה לגמרי, אבל בכל זאת היהירות לא באמת הכרחית בסיטואציה הזו).

לפרננדז נעלמה כל הקלאסה (צילום: אלי אלגרט) 

נהנה משפע של תרוצים. פרננדז (צילום: עוז מועלם) 

אולי צריך לספר לפרננדז שאמנם אנחנו לא ממש רחוקים מרפובליקת בננות, אבל וונצואלה או קובה אנחנו לא והתקשורת ממש לא חייבת להיות 'מגויסת' לטובת הנבחרת. זה בסך הכל כדורגל, לא מלחמה. 

ועל הצד המקצועי - ציון טוב מאוד

מקנה הרגשה חמוצה, לואיס פרננדז (צילום: עוז מועלם) 

פרננדז ראוי להערכה על ההשקעה שלו, על שצפה בעשרות משחקים בשתי הליגות הבכירות ובעיקר על כך שהוא מאפשר לשחקן הישראלי באשר הוא לחלום כי קיים סיכוי אמיתי ללבוש את המדים הלאומיים. בין אם הוא במכבי תל אביב, עירוני קריית שמונה או בתחתית הליגה הבלגית. על כך מגיע שאפו.

להיות עם, להרגיש בלי

אבל עדיין, אני לא יכול שלא להמשיך את הקמפיין הזה בהרגשה חמוצה. מי יודע, אולי הנס יקרה ופרננדז אפילו יפיח בנבחרת שלנו תקוות מחודשות על

העפלה לטורניר יוקרתי ביום מן הימים, אבל עד שזה יקרה - רציתי לטעום קצת אירופה.