כשבעלי האוהב כועס, הוא מקלל וזורק דברים

ברגעים כאלה אפילו אני מפסיקה לבכות, נתפסת בפרצי יעילות בלתי מוסברים ומנצלת אותם למירוק הכיור במטבח. הדמעות כבר יבשו, אבל מבט קצר במראה חושף שהיו הרבה כאלה אתמול בלילה וגם היום. העיניים נפוחות מבכי. כן, אי אפשר להסתיר עכשיו כשיש לי זמן לחשוב.

הוא הפתיע אותי כשנכנס הביתה ב-11:30. הייתי במיטה עדיין, כבר לא ממש ישנה ומפצירה בעצמי לקום כששמעתי את דלת הכניסה. בהתחלה חשבתי שזו הדלת של השכנים, שאני שומעת חזק כאילו היתה דלתי שלי. אבל, בתוך כמה שניות כששמעתי גם צעדים בבית הבנתי שזה הוא. קראתי בשמו, לוודא שזה אכן הוא ולא איזה פורץ, למרות שגם פורץ היה יותר נחמד ממנו עכשיו.

קלטתי שבאופן אוטומטי קראתי לו בשם החיבה שלו, למרות שחיבה היתה הרגש האחרון שחשתי כלפיו אתמול בלילה, וגם היום. הכל, רק לא חיבה או אהבה. באתי אליו ושאלתי מה הוא עושה כאן. הוא מעולם לא הגיע הביתה ככה סתם באמצע היום, בלי להודיע. מצד שני למה שיודיע, הרי אנחנו בעיצומו של ריב ולא חלה עליו חובה לעדכן אוי במעשיו.

בלי "שלום" או כל יחס נחמד אחר מצידו כלפיי, הוא ענה שיש לו פגישה בעבודה, והוא קפץ להחליף בגדים. אני השטן מבחינתו, זה כבר ברור לי. הוא ביקש שאמלא לו בקבוק מים ותוך כדי כך התארגן במהירות. חשבתי שאולי זו הזדמנות להתפייס. שאלתי אם הוא רוצה לאכול משהו, אבל הוא גער בי ואמר שהוא ממהר.

הוא ניסה למצוא חולצה מכופתרת אבל התקשה, ומלמל לעברי ששום דבר לא מגוהץ. איך אני אמורה לגהץ לך חולצה כשאתה מתנהג אליי באופן נוראי כזה? כשהבנתי ששום דבר טוב לא יצמח מהאינטראקציה בינינו, ברחתי למרפסת השירות ונשארתי שם עד ששמעתי אותו יוצא מהבית. שוב, בלי "שלום" או שום מילה אחרת.

אחר כך קשה מאוד לסלוח ולעבור הלאה

ואז באו הדמעות, ואחר כך כבר לא. הן הוחלפו במחשבות על מה עושים, איך פותרים את הבעיה הזו, ועדיין אין לי תשובה. התחתנו לפני זמן קצר, וכבר עכשיו ההחלטה הזו נראית כמו טעות.

התחתנתי עם גבר שאוהב אותי, באמת. הוא אוהב אותי מאוד, ואני אותו – גם אם לא ברגע זה. הוא רוצה להקים איתי משפחה, ורוב הזמן הוא מכבד אותי ודואג לי. הוא אכפתי, מבין, ורגיש כלפיי. הוא מצחיק אותי, נוגע בגופי ובנשמתי, הוא רומנטי ומראה זאת במתנות ופרחים. הוא שמח בשמחתי, עצוב כשאני עצובה וגאה בהצלחותיי. הוא מעודד אותי ללמוד, לעבוד, לעסוק בתחביבים שלי, לעשות מה שטוב לי ולקנות לעצמי בגדים.

אבל, עדיף לי לא להיות בסביבה כשאותו גבר איתו התחתנתי כועס. בעצם, עדיף לא להכעיס אותו בכלל, כי כשזה קורה, מבחינתו הכל מותר: לצעוק, לקלל, להעליב, להשפיל ולזרוק דברים. הרי זה בגללי – אני הבאתי אותו למצב הזה, כך הוא אומר. אני דוחקת אותו אל הקצה, והוא נתקף באינסטינקטים חייתיים, כך הוא הסביר לי אתמול. זו אשמתי. כשהוא כועס הוא קורא לי "מטומטמת", "זונה" ואומר לי "סתמי ת'פה".

המון פעמים הסברתי לו שלא יתנהג אליי ככה, שזו לא צורת דיבור לגיטימית בין בני אדם, ובמיוחד לא בין בני זוג. אני תמיד טוענת שגם לריב צריך לדעת, כי בשעת כעס אמנם הכי קל להגיד את כל מה שאתה חושב על הצד השני ולא לשים רסן על לשונך, אבל מה קורה אחר כך? מאוד קשה לסלוח ולעבור הלאה, אבל הוא בשלו.

אני מנסה להסביר לו בכל דרך. לרוב זה קורה תוך כדי בכי כי אני פגועה עד עמקי נשמתי ולא מאמינה שהנה, זה קורה  שוב ובן הזוג שלי פוגע בי מילולית ולא מכבד אותי. בפעמים אחרות זה יוצא לי בכעס, אני מתרתחת ושואלת איך הוא מעז לדבר אליי ככה.

אף אחד לא מגדל בת בהנחה שבן זוגה יקרא לה "זונה"

לפעמים אני לוקחת נשימה ארוכה, בדרך כלל אחרי שכבר נרגענו ואז כביכול קל יותר לנהל שיחה תרבותית. במקרים האלה אני מסבירה לו באיפוק ובצורה רגועה עד כמה שאני יכולה, כמו שמסבירים לילד סורר ש"ככה לא מדברים אצלנו בבית". והוא, לעיתים מבקש סליחה, לעיתים כועס עליי ואומר שגם אני פגעתי בו ואיך אני זו שמעזה לבכות, ולעיתים מסכים איתי ויגיד שהוא ישתדל יותר בפעם הבאה.

אבל על ידי אף אחת משלוש הצורות - בכי, כעס או איפוק - אני לא מצליחה לגרום לו להפסיק להתנהג כמו שהוא מתנהג ברגעי הכעס שלו, הפסיק לקלל ולהשפיל אותי. "ירח הדבש" נמשך בדיוק עד הריב הבא.

כשאני בוכה, אני בוכה גם על ההורים שלי שהיו בוכים בעצמם אם היו יודעים שכך בעלי מתנהג אליי. הם הרי אוהבים אותו, וכמובן מאוד אוהבים אותי ולא היו רוצים שאפגע. אני בוכה גם על כל אותן נשים שצריכות לסבול התנהגות דומה מבעליהן, וכל ההורים שלהן. אף אחד לא מגדל ילדה במחשבה שיום אחד בן זוגה יקרא לה "זונה" או יאמר לה "סתמי ת'פה".

וכשאני בוכה, אני בוכה גם על הילדים שעוד לא נולדו לי. לאיזה עולם אני אביא אותם? לעולם בו אבא מקלל ומשפיל את אמא כשהוא כועס? וגרוע מכך, מה אם גם הם יסבלו בעתיד התנהגות דומה מצידו?

מצד שני:

גם אני כזה / כמו בעלך

מאוד קל להפוך את הגבר האומלל והמתעלל הזה למפלצת.

הגבר הזה מתנהג בצורה משפילה, דוחה, בזויה, אסורה! ולצערי גם אני כמוהו, הרגשתי שפשוט כתבת עליי.

בגלל התנהגותי הבזויה והאסורה הזו, גזרתי על עצמי חיי נטולי זוגיות מחשש שאפגע במשהי אחרת כפי שפגעתי בזוגתי לשעבר.

אך הכי קל ונוח לגזול מגבר שכמוני את צלם האנוש.

בעלך איננו מפלצת! נכון הוא מתנהג בצורה אסורה, שלא מגיעה לך בשום אופן, אך הוא איננו מפלצת.

הגבר הזה (כמוני) זקוק לתמיכה ולעזרה ולשיקום התנהגותו ואישיותו.

הבעיה היא שלא תמיד יודעים ממי לבקש עזרה ומאיזה גורם ניתן להשיג את העזרה הזו. לא תמיד יש אמצעים כלכליים להיכנס למערכת טיפולית משקמת כזו, משום שמערכות טיפוליות כאלה בדרך-כלל עולות הרבה כסף.

דבר אחד אני יכול לומר לך, מניסיון אישי. בעלך שונא את עצמו על התנהגותו, הוא מבין שהוא אשם, וזה רק מכעיס אותו יותר.

את כמובן לא אשמה כלל! אם תעזבי אותו אצדיק אותך, כפי שאני מצדיק את זוגתי לשעבר שעזבה אותי (היינו חברים, לא נשואים).

אבל בשום אופן אל תהפכו אותי ושכמותי למפלצות, גם אנחנו רגישים, גם אנחנו רוצים חום ואהבה. יש לנו בעיה אישיותית, ואני אישית לא יודע איך לטפל בה וזה מייסר אותי. לפעמים אני חושב שזה אולי חזק ממני, אולי תעצומות הנפש שלי חסרות וחלשות מכדי לגבור על השריטה הזאת. זאת הסיבה שגזרתי על עצמי חיים נטולי זוגיות כדי לא לפגוע באחרות, אני מפחד מעצמי לא פחות משזוגתי לשעבר פחדה ממני. בעלך, אני מאמין, מפחד מעצמו לא פחות משאת מפחדת ממנו.

כל שנותר לי להוסיף הוא - חבל!