המתנה שקיבלתי ליום הולדתי ה-35: סרטן שד

גם הבוקר התקשרה אליי חברה עם המשפט המוכר: "יש לי משהו חשוב לדבר איתך עליו. יש לך זמן פנוי בשבילי?". עוד לפני שהיא המשיכה לדבר, אני כבר ידעתי. זו עוד מישהי שמכירה מישהי שחלתה בסרטן שד, מקומי או גרורתי, והיא רוצה להתייעץ. 

סרטן שד. זהו צמד מילים שכבר ממש נמאס לי לשמוע. כבר ארבע שנים עברו מאז שאובחנתי כחולה בסרטן שד גרורתי, מתנה ליום ההולדת ה-35 שלי שתישאר איתי לכל החיים. לפני שאתם נבהלים ומתחילים לרחם עלי, כדאי שאעצור להסבר קצר. מדובר אמנם בסיפור מאוד לא פשוט, אך זו מחלה כרונית לכל דבר, שצריך ללמוד לחיות איתה. נכון, זה קשה לחיות בידיעה שהסרטן נמצא אצלי בגוף ומאיים על חיי בכל רגע נתון, אבל זה אפשרי.

למזלי הרפואה היום מתקדמת ויש מה לעשות גם עם נשים כמוני, שלא גילו או לא יכלו לגלות את הסרטן בזמן. זה לא דבר פשוט, ומאז שהמחלה התגלתה בגופי עברתי טיפולים כימותרפיים, הקרנות (שהביאו אותי עד למחלקת הפלסטיקה, לאחר שהם גרמו לי לכוויות מדרגה שנייה), טיפולים אנטי הורמונאליים וביולוגיים.

בעקבות המחלה גם החלטתי להקדיש את זמני להגברת המודעות של הציבור לסרטן שד גרורתי לאחר שגיליתי עד כמה אנשים לא יודעים מה זה אומר באמת. אני רוצה שידעו שזה לא סוף העולם וזה לא גזר דין מוות. נכון שזה לא מצב אופטימלי, אבל בהחלט אפשר ורצוי לחיות איתו. 

"המתח מקשה עליי"

הגרורות שיש לי בגוף נמצאות בבלוטות הלימפה ובעצמות והטיפולים הם אינטנסיביים, ובעיקר ללא הגבלת זמן. המטרה שלי ושל הרופאים בטיפולים הללו היא שהגידול ישקע בתרדמת ארוכה, מאוד ארוכה. 

מה זה אומר בפועל? שאני "מבלה" בביקורות רבעוניות, כדי לוודא שהסרטן ממשיך לישון. הבדיקות כוללות סריקות PET CT ובדיקות של סמנים בדם, ה"מרקרים" המוכרים לכל חולה סרטן.

אבל הבדיקות עצמן הן לא החלק הקשה. המתח שמתחיל מהרגע שבו המחט דוקרת את גופי ועד לקבלת תוצאות ה-CT, עניין של שבועיים-שלושה לפחות, הוא שמקשה עליי כל כך.

ואחרי שהבנתם שמתוך שנה יש לי למעשה תשעה חודשים (בהנחה, כמובן, שהטיפול עובד ואין שינויים או החמרות שמצדיקים טיפול אחר) של שפיות בשנה, אתם גם מבינים שהמצב לא נורא עד כדי כך. אני כבר למדתי להבין שהזמן הוא משאב יקר ושצריך להביט על מה שיש ולא על מה שאין.

עוד כתבות בנושא:

• לא לבד: למה חשוב טיפול נפשי בזמן סרטן שד  
• דפנה עברה כריתת שד: "מי ירצה אותי ככה?"
  

• מקשיבים לך: 40 חולות סרטן שד מצאו תמיכה בפייסבוק
• כל חולה חייבת כימו? מיתוסים על סרטן השד
  

"אני משתדלת לא לתת לזה להפיל אותי"

אבל לצערי גם מה שאין מלווה אותי פעמים רבות, כאילו מנסה להכשיל אותי בדרך. מלבד העובדה שאין לי בריאות טובה או ביטחון, לצערי כבר אין לי שלוש חברות. יפעת ,יעל ושרוני אינן. שלושתן נפטרו מסרטן השד. זה איום ונורא בעיניי שאני, אישה בת 39 בסך הכל, צריכה לכתוב את שמות חברותיי ולהוסיף להן את צמד האותיות ז"ל. זה קשה מנשוא.

אבל אני משתדלת לא לתת לזה להפיל אותי. מישהו פעם אמר לי ש"אנחנו מחפשים את מה שאין במקום להוקיר את מה שיש", ומאז אימצתי את החשיבה הזו. הבנתי שזכיתי בשלוש חברות מדהימות. זכיתי בחברות מהלב, גם אם לזמן מוגבל, חברות שלא קונים בכסף, ובמקרה שלנו, גם לא קונים בבריאות.

בנוסף לחברות המדהימות האלו, לי יש את הזכות לקום בבוקר, לפקוח את העיניים ולראות. לראות את האנשים שלצידי, אלו שתומכים בי ונמצאים שם עבורי תמיד. הם אלו שנותנים לי את היכולת לקום מהמיטה בכל בוקר, את היכולת לעמוד על הרגליים (גם אם זה מלווה בכאבים מטורפים כתוצאה מכימותרפיה של שנה ארוכה). וזו זכות שאני מוקירה תמיד.

"אף אחד לא יכול להבין אותנו"

בארבע השנים מאז התגלתה המחלה בגופי למדתי גם שאין דבר שהוא מובן מאליו, אפילו לא קבוצת התמיכה אליה אני משתייכת ב"אגודה למלחמה בסרטן". זו קבוצה לנשים צעירות שחולות או שחלו בסרטן ואני חלק ממנה כבר שנתיים וחצי.

קבוצת הנשים המדהימה הזו, בהדרכת אורית וענת, נותנת לי כוח בכל פעם מחדש. זהו מקום שבו נוצרות חברויות מדהימות, ולצערי גם נעלמות. זהו מקום שבו אנחנו מדברות על הכל, צוחקות ובוכות, פורקות ונטענות, ובעיקר מקבלות עצות מקצועיות, את המידע שאנחנו זקוקות לו והכוונה.

אני חושבת שאף אחד חוץ מאיתנו, הנשים שסוחבות על גבן את המילה "סרטן", לא יכול להבין או להכיל קבוצה שכזו. מכריי ומשפחתי שאלו אותי לא אחת, מתוך דאגה כמובן ,האם זה לא מקשה עלי להיות בסביבת חולים. ובכל פעם מחדש אני עונה להם שב"קבוצה" אני מרוקנת וממלאה מצברים, שזו זכות גדולה עבורי ושאני מודה על כך שאני חלק ממנה.

אני יודעת שאני נשמעת מאוד חזקה בדברים שאני כותבת, אבל חשוב לי

שתדעו שזה לא תמיד כך. אני מרשה לעצמי לבכות ולהתפרק, לרוקן את הכאב ולנקות את הגוף והנפש. אבל אני גם יודעת לקחת את עצמי למקומות שממלאים אותי, ומחזירים לי את הכוחות להתמודד. אני יודעת שיש לי על מה ועל מי להילחם - ואני עושה את זה בכל הכוח.

אני מאוד משתדלת למלא את זמני בדברים שעושים לי טוב. אני מסיימת השנה תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, אחרי שחזרתי להיות סטודנטית מן המניין, ומשתתפת בקורס מאמנים. אני מפסלת ומציירת במקום שנקרא "אורנית" ומופעל על ידי עמותת "עזר מציון", המלא במלאכים שהחזירו לי את חדוות היצירה. ואני גם מאפרת מקצועית, מה שגורם לי להתמלא באושר בכל פעם שאני מדברת עם אנשים, תומכת בהם ומקשיבה.

אז רגע לפני שאסיים אני רק רוצה להזכיר גם לכם, בין אם אתם חולים או בריאים, לא לשכוח להסתכל מסביב, על כל מה שיש לכם. תסתכלו, תחייכו ותזכרו את זה טוב, כי לא בטוח שזה יחזור.