היי הגיק, היי הגיק

"הרשת החברתית" נפתח בנבואה קודרת. אריקה, עוד מעט האקסית של מארק צוקרברג, מטיחה במי שאוטוטו יהפוך לחבר-לשעבר שלה ולמייסדה של אימפריה וירטואלית: "אתה עומד להיות עשיר ומצליח. אתה תחיה כל החיים שלך במחשבה שבנות לא אוהבות אותך כי אתה גיק. אני רוצה שתדע, מעומק לבי, שזה לא יהיה נכון. זה יהיה רק משום שאתה חרא של בן אדם".  

הסצינה הזו, שמקדימה את הכותרות, כל כולה דיאלוג מבריק ומושחז (היא צולמה 99 פעם - כך דווח) והיא ממקמת את סרטם המדובר של הבמאי דיוויד פינצ'ר והתסריטאי ארון סורקין על תחילת פייסבוק, בטריטוריה של טרגדיה יוונית. צוקרברג, האיש שמאחורי התופעה המגדירה של ראשית המאה ה-21, הוא גיבורהּ של הטרגדיה הזו, שמשולבים בה סיפור נקמה, בגידה, גאונות וחטא היוהרה שלקחו בצדו.

דרך הסיפור על צוקרברג ופייסבוק, "הרשת החברתית" מבקש להגיד משהו על העשור הנוכחי, על המיתוס האמריקני של האינדיבידואל איש החזון, ועל מהותה ומקורותיה של ההמצאה כביטוי של רוח התקופה (zeitgeist). וגם אם הסרט אינו מעמיק במיוחד, ואולי אף לא מתיימר, הרי שהחיבור בין שלל הנושאים שהוא מעלה הופך אותו לאחד הסרטים המייצגים של זמננו, בדיוק כמו "אווטאר" לפניו.

גרביוני רשת

העלילה נפתחת ברגע הנזכר לעיל, שהוא מסתבר אירוע מכונן. צוקרברג (בגילומו המרשים של ג'סי אייזנברג), סטודנט לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת הארוורד, המתקשה להתגבר על ההשפלה שב לחדרו במעונות, ופוצח במסע נקמה וירטואלי במין הנשי כולו באמצעות דירוג ברשת של תמונות בנות הקמפוס לפי מידת הכוּסיות שלהן. האתר מושך אליו כמות כזו של סטודנטים עד שהרשת באוניברסיטה כולה קורסת עוד באותו לילה.

כך זה התחיל. בחדר קטן הרווארד

ההמשך מפגיש את צוקרברג עם ארבע דמויות מפתח באפוס של פייסבוק: חברו ללימודים אדוארדו סאוורין (אנדרו גרפילד, “המופע של דוקטור פרנסוס” וספיידרמן הבא); התאומים הזהים קמרון וטיילר ווינקלווס, המגולמים בווירטואוזיות על ידי אותו שחקן (ארמי האמר), ומערבים את צוקרברג במיזם שהם מתכננים של רשת חברתית שתקשר בין הסטודנטים של הארוורד.

אליהם מצטרף גם שון פרקר, המייסד-שותף של שרת שיתוף קבצי המוזיקה "נאפסטר" (ג'סטין טימברלייק המעולה), מעין מפיסטופלס עדכני שמפתה את צוקרברג ושות' לעולם של אלכוהול, סמים וסקס.

לייק לטימברלייק. וגם לאייזנברג

הסרט חותך בעקביות בין סצינות המתארות את האופן שבו החלה פייסבוק את דרכה כמעט במקרה, ב-2003, כסיפור של בגידה וחזון, ניצול אכזרי וראיה מרחיקת לכת - תלוי את מי שואלים - לבין סצינות הסוקרות את התביעות שהתנהלו במקביל נגד צוקרברג:

האחת, על ידי האחים ווינקלווס, שטענו לגניבת זכויות יוצרים (והעימות בין צוקרברג היהודי, הספק-נוכל ורמאי, לבין התאומים בעלי המראה הארי המובהק מעורר קונוטציות אנטישמיות לא נוחות); והשנייה, שהוגשה על ידי חברו הקרוב סאוורין, יהודי אף הוא, שמונה לחשב הכללי של הרשת החברתית המשגשגת וגמר לטענתו עם סכין בגב.

האזרח צוקרברג

ההיבט המעניין הוא עצם עיסוקו של הסרט בסיפורו של מישהו שהוא היום בסך הכל בן 26, ושייסד את פייסבוק בגיל 19. העובדה הזו הופכת את צוקרברג למייצגו של עידן שגיבוריו הם גיקים והאקרים (ע"ע "נערה עם קעקוע דרקון" והמשכיו).

צוקרברג על פי הסרט הוא אדם בעל מבע אטום ועיניים חלולות, חסר חוש הומור אבל מדבר בביטחון מופרז, מנותק חברתית ורגשית, גיבור שקשה-עד-בלתי-אפשרי לחבב אותו - ודווקא (ואולי משום כך) הוא האחראי לתופעה המייצגת של זמנו. קשרים חברתיים שמבוססים על ריחוק, ניכור, ואינטימיות וירטואלית. העולם של wall, poke ו-like.

אייזנברג. צוקרברג מנותק, אך בעל בטחון עצמי

קשה, אגב כך, להתעלם מקווי הדמיון שנמתחים בין צוקרברג לצ'רלס פוסטר קיין - טייקון התקשורת האניגמטי, גיבור סרטו המכונן של אורסון וולס, "האזרח קיין" (1941), שדמותו התבססה על זו של איל העיתונות הכוחני והמשפיע של התקופה, וויליאם רנדולף הרסט (שאף רדף עד חורמה את סרטו של וולס).

שני הסרטים עוסקים בגאונים צעירים ובודדים המגדירים את תקופתם; שניהם מתבוננים בגיבוריהם הנרקיסיסטים מפרספקטיבה שאינה כלל הרואית; ושניהם עוסקים באנשים שגדולתם מכסה על תשוקה עזה ולא ממומשת להיות נאהבים (וכך, "רוזבאד" של צוקרברג היא כמסתבר אותה נערה מהפסקה הפותחת).

גיק לא מזיק

"הרשת החברתית" מבקש, על כן, להיות יותר מאשר "הסיפור שמאחורי פייסבוק" (להבדיל מספרו המרתק בפני עצמו של בן מזריץ', "The Accidental Billionaires" שנכתב במקביל לתסריט). הסרט דן בצורך העמוק "להיות שייך", ובסוגים שונים של רשתות חברתיות - כמו אלו הסגורות והאקסקלוסיביות של הארוורד שדחו מעליהן את צוקרברג.

נפלו ברשת. חבורת פייסבוק הראשונית ב"רשת החברתית"

אם התסריט הכתוב היטב של סורקין מתייחס אל גיבורו בסלחנות מסוימת (גם אם לרגע אינו גולש להערצה ילדותית), זה רק מפני שהוא לא באמת מבקר את האידיאל הקפיטליסטי של האינדיבידואל המבריק.

מאידך, הוא משכיל שלא לברוא דימוי רומנטי דביק ומיוסר של גאונות נוסח "נפלאות התבונה" הדוחה.

אם לחזור אל נקודת הפתיחה, "הרשת החברתית" הוא טרגדיה יוונית של העידן הדיגיטלי. אמנם לא ממש אפוס "עלייתו ונפילתו", אך גם לא סיפור מתוק של ניצחון הגיק. כך, סיפורם של פייסבוק וצוקרברג הוא במידה רבה סיפורו של העשור הנוכחי - צוקרברג אולי אינו אותו חרא של בן אדם מ"הנבואה" שנישאת באוזניו בסצינה ההיא בפאב, אבל הוא בהחלט מייצג את הצד האפל של הגיקיות. גיבור טרגי שרגע החסד היחיד בחייו עד כה מתמצה בלחיצה הקטנה ההיא בסוף הסרט על מקש ה-refresh.