שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    על דעת עצמה

    בספרה "אל מה שנמוג" כותבת נורית גרץ סיפור משפחתי דוקומנטרי ביד ספרותית רגישה. אך לצידה חתומה על הרומן גם אמא שלה, אולי בגלל מעמדה הנחות של הפרוזה הבלתי בדויה

    כאשר הופיע הספר "על דעת עצמו", מצאו בו קוראים ישראלים רבים לא רק את סיפור חייו של עמוס קינן, אלא גם את נורית גרץ כסופרת. האהבה שבה התקבל הספר היתה גם אהבה ליד הכותבת של נורית גרץ. רבים גילו ברומן פרוזה מיוחדת, יופי מיוחד של כתיבה, התמודדות מיוחדת עם אמנות הסיפור. רבים החלו לרצות בנורית גרץ על מדף הפרוזה האמנותית שלהם.


    "אל מה שנמוג" אם וביתה (עטיפץ הספר)

     

    התאהבות בספר שונה מהתאהבות באדם, אבל "בכל זאת יש בה משהו" ממנה: בשתי האהבות אנחנו מגלים משהו מפתיע לא רק על משהו בעולם, אלא גם על משהו בתוכנו. ספר טוב מגלה לנו רעב שלא ידענו עליו אבל הוא חיכה בתוכנו. היינו רעבים לאמנות הסיפור של נורית גרץ, ולא ידענו שפרוזה כזאת חסרה לנו, עד שהיא הופיעה ב"על דעת עצמו".

     

    פריחה מאוחרת

    אני משער שגם נורית גרץ לא ידעה. הפריחה שלה היא פריחה מאוחרת. רק בשנות החמישים שלה, היא, שכתבה כל חייה הבוגרים מחקרים בספרות ובקולנוע, החלה לכתוב פרוזה. מה יש בפרוזה הזאת? מה עצר אותה מלצאת בעבר? על איזה צורך היא עונה בהווה? ההדפסה המחודשת של הספר "אל מה שנמוג", זה הספר שקדם ל"על דעת עצמו", יכולה לעזור לנו לחשוב על השאלות האלה.

     

    מה בספר הזה, שהופיע לראשונה ב-1977, הכין את היד הכותבת של נורית גרץ לספר שתכתוב אחריו? ולמה היתה צריכה גרץ לחכות שנים רבות עד שהיא תעז לכתוב פרוזה כזאת, ועד שקוראיה יוכלו לאהוב פרוזה כזאת?

     

    ההיסוס הראשון של גרץ מופיע בשמות המחברות: נורית גרץ עם דבורה גרץ. לכאורה יש סיבה לקרדיט המשותף הזה: בגיל 87 פוטרה דבורה, אימה של נורית גרץ, מעבודתה כעורכת של כתב עת מדעי לנוער. שתי בנותיה חששו שהיא "תחליט שדי לה", והפצירו בה שתתחיל לכתוב את זכרונותיה.

     

    ואכן מפעם לפעם מצוטטים בספר משפטים ופסקות מן הזכרונות שכתבה האם. אבל הם מעטים ורחוקים מלעשות את דבורה גרץ לשותפה של ממש לספר. אין זאת אומרת שהנוכחות שלה בספר מעטה. היא מרכז הספר. אבל הבת העוקבת אחרי אימה היא היד הכותבת את הספר הזה.

     

    זהו ספר של כותבת שקצת חוששת להיות סופרת, ולכן היא מחליטה להיות רק "מלווה ספרותית" של אימה. עשר שנים מאוחר יותר החשש הזה יעלם. גם עמוס קינן ידבר הרבה ויצוטט הרבה בספר "על דעת עצמו", אבל נורית גרץ תרגיש כבר בטוחה מספיק כדי להבהיר לקורא שהיא לבדה המחברת. היא תהיה גם בטוחה מספיק וגם צנועה מספיק, שכן עמוס קינן מופיע בספר רק כפי שראתה אותו הסופרת (בוודאי לא כפי שראו אותו אחרים, אולי לא כפי שהוא עצמו ראה את עצמו).

     

    נורית גרץ עושה ב"אל מה שנמוג" עבודה ספרותית עדינה, מסועפת, מלאה גוונים וגווני גוונים. אך ההיסוס משאיר את חותמו כאן - יש לספר בעיות מבנה וחסרה לו התנופה שתגיע בספר על עמוס קינן. למרות זאת גרץ מצליחה לגלגל לאחור את 87 שנות חייה של אימה, ולהעמיד דיוקן של אישה עצמאית וחדת אבחנה, שבחרה לחיות את רוב שנות חייה לצד גבר שלא כיבד את חוזקה ולא התקרב אל תבונתה, ואפילו בשמה לא קרא לה מעולם.

     

    נישואים מוזרים

    אילו הצליחה הפרוזה של נורית גרץ רק להסביר את הנישואים המוזרים האלה – די היה בזה לעשות את הספר הזה ליפה ועמוק. אבל היא מצליחה להאיר עוד הרבה פינות מוארות ולא מוארות בדמות של האם. זאת ספרות במיטבה שנורית גרץ חששה לקרוא לה ספרות. למה? כי שנים רבות הדגשנו מאוד את הפרוזה הסיפורית, והשפלנו את קומתה של הפרוזה הלא בדויה. היצבנו חיץ גבוה, גבוה מדי, בין סיפורים, לבין זכרונות ומסות וביוגרפיות, ולבין היסטוריה שכתובה ביד אמן.

     

    יופי בשירה העברית היה לנו מדורי דורות, וברציפות. אבל יופי של פרוזה כמעט ונעלם, אבל לא נעלם לגמרי מן הספרות העברית עם הטקסטים הנפלאים של התנ"ך. שפה שלא היתה שפת חיים מלאים התקשתה ליצור יופי של פרוזה (אבל לא התקשתה ליצור את היופי התמציתי והסמלי של שירה).

     

    לכן הופיעה בה ערגה, שבימים אלה הפכה ממש לפריחה של סיפורת אמנותית. ובמיוחד כזאת שמדגישה מאוד את ההפלגה היצירתית של הסופר אל הבדיה, ואת ההתרחקות של לשון הסופר מלשון המשכילים הרגילה. אפשר לקרוא לזה סינדרום עגנון בעברית.

     

    רבים מאיתנו - לא אני - מרוממים את עגנון מעל פני כל שאר הסופרים של העברית החדשה, לא רק בגלל העין החדה שלו, אלא גם בגלל סלסולי ההתפייטות וההתפנקות של לשונו. אלה סלסולים שמבטיחים לקורא בכל "צוקר" ובכל "קהווה" ובכל משפט בלי סימני פיסוק, שהוא נמצא בנחלה אומנתית מאוד.

     

    לצד ההערצה לפרוזה "האמנותית" מגיע החשד בפרוזה הבלתי בדויה. זהו חשד שפרוזה זו היא טכנית בלבד וחסרת השראה. נכון, ביאליק היה מסאי נפלא של non-fiction, ולא רק משורר נפלא ומספר נפלא של fiction. נכון, שלמה גרודז'נסקי ידע לכתוב ביקורת ספרותית ביד אמן, ואניטה שפירא יודעת לכתוב ביוגרפיות בחושים של סופרת, לא רק בידע של היסטוריונית.

     

    אבל אלה היוצאים מן הכלל, וחלקם נשכחו ולכולם יש מעט מאוד ממשיכים. לא התפתחה אצלנו, כפי שהתפתחה באנגלית וברוסית ובצרפתית, ובשפות רבות אחרות, ההערכה ל-non-fiction כספרות, כמעשה אמנות.

    הרבה השפיע הלחץ לכתיבה "אקדמית על פי מתכון", והרבה השפיע הלחץ לכתיבה "עיתונאית חפוזה", והרבה השפיע האימה שהטילו ההשגים האמיתיים של המספרים.

     

    מתכון לכתיבה "נכונה"

    לא כולם באקדמיה כותבים על פי מתכון, ולא כולם העיתונות כותבים בחוסר אחריות, אבל מגמות כאלה פועלות. והיה כאן גורם נוסף שנוגע ישירות לפרוזה של נורית גרץ. הבדיה הספרותית, כמו כל בדיה, מושכת את הדעת אל הקיצוני. והמציאות הישראלית מושכת את כולנו אל הקיצוני. המציאות נראית לנו שוב ושוב כמו משהו שלא יאמן, ולכן אנחנו

    נמשכים אל ספרות שנותנת לנו את הלא יאמן.

     

    אני לא שותף להערכה הגבוהה של חנוך לוין, אך אני בהחלט שותף להערכה הגבוהה של יעקב שבתאי. אבל גם צופה של "הזונה הגדולה מבבל" וגם קורא של "זכרון דברים" מקבל מידו של האמן קודם כל הלם סגנוני, ריגשי, לשוני, היסטורי, ורק אחר כך הוא מתפנה לעקוב ולהרגיש ולהגיב.

     

    נורית גרץ לא מאמינה בהלם. כמו כולנו היא נמשכת אל אנשים ורעיונות וסיפורי חיים שגורמים לנו להלם, אבל היא מסבירה בהסברים שקטים וענייניים את הצורך שלהם לגרום לההלם הזה. ה-non fiction של נורית גרץ חותר אל משהו שאפשר לקרוא לו השקט הפרוזאי שבלב ההלם.

     

    ואגב כך גם מסבירה לנו אמנות הפרוזה הזאת, למה ממלא ההלם תפקיד גדול כך כך, תפקיד מוגזם, בחיים שאנחנו חיים ובספרים שאנחנו אוהבים.

     

    אל מה שנמוג, נורית גרץ עם דבורה גרץ. הוצאת עם עובד, 171 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נורית גרץ, "אל מה שנמוג"
    צילום: שמואל רחמני
    לאתר ההטבות
    מומלצים